אַף־עַל־פִּי־כֵן אֲנִי אֶת רִגְשׁוֹתַי הָאֵלֶּה

חוֹרֵז לָךְ בִּמְחֻבָּק, בַּסְּיָג שֶׁל הַסּוֹנֵט,

וּפִרְפּוּרִים חַיִּים בְּתוֹךְ מִלִּים חוֹנֵט

וּמְיַשְּׁבָם כַּאֲסִירִים בְּבֵית־הַכֶּלֶא;

וְזֹאת הַפַּעַם גַּם אָזְנִי לִקְלֹט לֹא תֵּלֶא

הַיַּאמְבְּ הָרָץ שֶׁהוּא תָּמִיד אָזְנִי קוֹנֵט –

וּכְמוֹ רְבִיד זָהָב עַל צַוָּארֵךְ עוֹנֵד

אֲנִי שִׁירֵי־זָהָב הַלָּלוּ, אֵשֶׁת פֶּלֶא.

לְאוֹת וּדְגָם לַדּוֹר הַבָּא שֶׁאַתְּ הָיִּית,

שֶׁנֶּאֱהַבְתְּ מִכָּל אִשָּׁה לִי וְיָפִית

וּלְאוֹהֲבֵךְ יָקַרְתְּ מֵעשֶׁר וּמִנֶּכֶס –

וִיהוּ זוֹכְרִים אוֹתָךְ בָּנִים עַד דּוֹר אַחְרוֹן

וּמִשְׁתָּאִים לָךְ כִּלְמַרְאֵה הָהָר מֵירוֹן,

שֶׁשְּׁנֵי שִׂיאָיו רָמִים חָבְרוּ יַחְדָּו לְרֶכֶס.

מתוך המחזור “חכליל באפור”, בתוך: שמשון מלצר, “ספר השירות והבלדות” (ספרית פועלים ויחדיו, 1973).