מֵאָז שֶׁטִּלְפְּנוּ שֶׁמִּיכּוּשׁ הִתְגָּרְשָׁה,

שֶׁהִיא פְּנוּיָה כָּעֵת, כְּמוֹ בְּצִלּוּם אִטִּי

הִיא מִתְקַדֶּמֶת מִבֵּיתָהּ אֶל דִּירָתִי,

בָּרֹאשׁ אֲנִי שׁוֹמֵעַ כְּבָר אִוְשָׁה

שֶׁל בֶּגֶד. רַק מֶרְחָק בָּנָלִי, מְטֻמְטָם,

נִשְׁאַר עַד שֶׁדְּמוּתָהּ בַּפֶּתַח תִּתְגַּלֶּה,

וְאָז אָקוּם, אֶחֱרַד אֵלֶיהָ כְּעָלֶה…

אֲבָל הַזְּמַן, הַכּוֹכָבִים בִּמְסִלּוֹתָם,

שׁוּב מִתְבַּדְחִים כְּמוֹ עִם אָכִילֶס וְהַצָּב,

הִיא בַּת שְׁלוֹשִׁים, אֲנִי בֶּן חֲמִשִּׁים וָשֵׁשׁ,

אִם לֹא הִגִּיעָה עַד עַתָּה, הִיא תְּבוֹשֵׁשׁ,

וּבְאַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת שֶׁל שִׁיר זָהָב

אֶקְנֶה עַל מִיכּוּשׁ בַּעֲלוּת רֵיקָה, נוֹאֶשֶׁת

כְּאִישׁ שֶׁמְּחַבֵּק אוֹקְיָנוֹס אוֹ יַבֶּשֶׁת.

מתוך: אהרן שבתאי, “בחודש מאי הנפלא” (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997), עמ' 19.