לַסּוֹנֶטָה יֵשׁ יֵצֶר דֵּמוֹנִי:
הִיא נִטְוֵית – וּמוֹשֶׁכֶת בַּחוּט.
וְרַבִּים כְּבָר שִׁבְּחוּהָ, כָּמוֹנִי,
אוֹ מָצְאוּ בָּהּ מְתֹם אוֹ נָכוּת.
הֵם עִקְּרוּ בָּהּ כָּל רֶגֶשׁ נָחוּת
בְּרִפְיוֹן דִּמְיוֹנָם הַלָּקוֹנִי,
אוֹ נִסּוּ לְהַטְבִּיעַ: “אֵיכוּת”,
אַךְ כָּל מָה שֶׁנּוֹתַר בָּהּ הוּא עֹנִי.
וְהָעֹנִי הַזֶּה הוּא הַזְּמַן
הַיָּחִיד, שֶׁתָּמִיד הוּא קוֹפֵחַ.
הַיָּמִים אֲפָפוּהָ כַּמָּן
הַיּוֹרֵד מִשְּׂפָתַיִם, קוֹלֵחַ
עַל מִדְבַּר הַשִּׁירָה הַחָפְשִׁית:
הֵם שָׁתוּ אֶת נַפְשָׁהּ בְּקַשִּׁית.
- הסונטה נכתבה במיוחד למדור זה. ↩