לוגו
מְצוֹד הַפְּרָחִים
תרגום: דוד פרישמן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בּאַחד הימים יָצא בחור מבחורי בית המדרש העליון למסע קיץ לעבור את ארץ שְוִיצְיָה. ובהיותו מן הַגִּימְנַסְטִיקִּים הטובים היה גם מְטַפֵּס מהיר ואמיץ לב, ויהי מבקש לו כפעם בפעם בחפץ לב כל קיר נטוי וכל הר נִשׂא לעלות בהם. והבחור בחור טוב ויָשר, ורק באחת חטא, כי לא חמל כל חיה ולא חנן כל צמח ויהי מתעלל בהם כל הימים ולא שָׂם לב כי חיים גם הם כמונו ולאדם לא ירעו ולא ישחיתו. והדבר הזה יפָּלא שבעתים, עקב אשר היה הנער בן לִפְקִיד-יער, ואנשי היערות הן לבם דָּבַק תמיד בכל פרח אשר יפרח ובכל רמש אשר ירמוש ובכל עוף אשר יעופף, זולתי טרפי הרוש מן הצמח וחיות הטרף מן החיה. והיה בשוב הנער מימים ימימה אל בית אביו אשר ביער, ויהי הורג בקרני-האלונים ובַקוראים, וגם את הַקּוּקִיות ואת הַטְּרָדות לא נִקה ואת יתר כל העוף אשר מִלֵא את היער המחריש רוח חיים בשאונו והמונו העלז וברֹב זמרתו.

ובהיותו בשויציה חשקה נפשו מאד לשלוח יד ביעלים ומורמיטות, ואולם את היצורים הנחמדים האלה לא ראה ולא מצא בלתי אם בגני-חיות, ושם היו בטוחים תמיד מפני כלי חמסו, כי על כן הניח את כל רוחו בפרחים האמללים הנעזבים לנפשם. בבֹאו אל אחד מנאות השדה באַלְפִּים התהולל בפרחים כמלאך משחית. את כל אשר השיגה ידו קטף, ולא לבעבור שים אותם על מצנפתו לעדי ולא לקחת עמו הביתה ויִבּשָם והיו לזכרון לימי המסע הטובים ואף לא לבעבור הובילם שי למכיריו ורעיו, כי אם משרירות לב ומזדון. לעשרות ולמאות קטף את הפרחים עד היותם בידו לצרור גדול, ויהי נושׂא אותו עמו רגע קטן, ואחר כן היה לו פתאם למשא וישליכהו מלפניו בדרך.

ויותר מכלם הלך לבו אחרי שושני-האַלְפִּים ורגלי-האריות, ולא מהיותם יפים ונחמדים מכלם, כי אם מהיותם פורחים במקומות אשר לא על נקלה יגש אליהם איש, זולתי בהיותו גבור וחרוץ ואמיץ לב.

ויהי היום והוא עלה כפעם בפעם במקלו ובילקוטו אל ההרים ויבֹא עד הגבול אשר לשלג עולמים. מתחת לו זרועים היערות עם עצי הקוצים אשר להם והשדות הטבולים בשמש אשר הפרות רועות בהם ומצלצלות בפעמוניהן. והוא שומע מרחוק את קולות הפעמונים ואת הבהמה ואת השדה ואת סכות הרועים איננו רואה, כי ממעל לעבים יהלך אשר יסתירו את העמק ממנו. אז יראה והנה לפניו מורד תלול והוא זרוע שושני-אַלפּים כלו. פה ושם תשא גם רגל-ארי את כוכב המשי אשר לה ומפיצה את זהרה הכהה על פני הדשא הרענן. והעלם שלח את ידו ויקטוף את כל הפרחים אשר ראתה עינו, את הבודדים ואת העומדים איש עם אחיו יחדו, את השלמים אשר שָׁלמו לפרוח ואת הרכים אשר רק פֻּתּחו ציציהם, כל חללי הפרחים האלה הובאו אל הילקוט עד כי לא היה בו מקום עוד. ככה התהולל עת רבה, עד כי לא נראה פרח עוד בכל הככר. המורד התלול אשר דָמָה בראשונה למצע צבוע רקמת כסף וְאֹדֶם הפך עתה כלו לכר ירֹק אשר אין בו כֹּל.

והנער הביט כה וכה לראות אם לא ימצא לו קרבנות אחדים עוד, וירא והנה ממעל לו לא-הרחק מזה סלע גדול, אשר יהיה כמו אף יוצא מקיר ההר היורד הזה, והוא מכֻסה כלו רגלי-אריות נחמדות מאין כמוהן. אכן גדולות כמוהן ורכות כמוהן לא ראה מן הפרחים היפים האלה מעודו במקום אחד, ויהיו בעיניו כמו התמלטו פה למקום מפלט זה להיות בטוחים מפני האדם ויצר לבו. כי היה מקום עמדתם מקום אשר כמעט לא יֵעָלֶה אליו. הסלע התלול חֻבּר עם ההר רק על פי גב צר מאד העשוי מעשה גשר, וגם הַשּׁדֶר הזה היה זקוף וּמְבֻקָּע כלו אשר יִקֶּש גם מיעלי סלע לעבור אותו ולבוא אל ראש הצור.

“ראו נא!הנה זאת היא מלאכה הראויה לאיש כמוני!” צעק העלם בתרועה גדולה ויקם לנסות כרגע לעשות את המלאכה הנוראה לבוא עד שן הסלע, למען שַדְדו את רגלי האריות. ואולם כמעט הגיע עד הגב הצר, והוא זוחל על ידיו ועל רגליו לבוא למקום חפצו, והנה פתאם תבנית אשה לנגדו, והיא עומדת ושולחת אצבע למולו, למען הזהירו ולמען יָרֵא אותו, וקוראת אליו בקול גדול“:”עֲמוֹד!"

והעלם התעודד ויעמוד ויבט אל התמונה משתומם ומשתאה, אֵי מזה באה זאת? שאל את לבו. האם לא בדשא הגבוה שכבה פה והוא לא ראה אותה? אכן נפלאה היתה במראיה: תמונה נחמדה כֻלה, לא מלאה כי אם נאוה, לא גבוהה כי אם עדינה, ושמלת משי לבנה ומצהירה על פני כתֹנת וְרֻדָּה תדבק אל בשרה ורגליה הקטנות והנוצצות ערֻמות; על שערותיה הצהֻבּות ינוח זר עשוי פרחים, והפרחים פרחי הוד לכל צבעיהם הנחמדים, ופניה מאירים ונעימים גם בקצפה. וריח עולה מן התמונה כריח השושנים והחבצלות והליליות והפיולות גם יחד, ובא הריח הזה עוד למרחוק באף כל בא.

והעלם הבליג מהר על חרדתו ויצעד צעד אחד לפנים, ואולם הנכריה קראה שנית אליו: “עמוד! אַל תוסף ללכת!”

“מדוע זה לא אוסיף, עלמה כבודה?” שאל בחזק מצח. “או אולי לגברתי השדה הזה?”

“גש הלאה!” קראה ולא שמה לב לשאלתו. “אתה מה לך פה ומי לך פה!”

“אכן דרך אחוה בחרת לך, גברתי, בדברך אלי”, ענה בלעג, “כי על כן תאמרי אלי “אתה”. או אולי יודעים אנחנו איש את אחיו?”

“אנכי ידעתיך היטב”, ענתה הנכריה. “איש רע אתה ורוצה פרחים. הבט וראה את ילקוטך! מלא הוא את הפרחים אשר הרגת באכזריותך. ואולם לכל-המעט את רגלי-האריות האלה הניחה לי. מדוע אתה רודף אותן עד פה? האם גם פה ממעל לאדם ועולמו לא תמצאנה מפלט מכף ידך?”

"לא אומר אליך גם אני “אַתּ”, ענה הבחור שמח, “כי הסכנתי מעודי להתהלך בכבוד עם עלמות צעירות. ואולם אל המשא אשר נשאת באזני זה עתה לא אֵפן גם בכל חמודותיו. למען האדם נבראו הפרחים, ורגלי-האריות האלה הן שעשועי, ולכן אעשה בהן ככל אשר יהיה עם לבי.”

והוא שב לטפס ולזחול למקום חפצו, והנכריה נסוגה מפניו אחור ותקרא: “הן תנחם באחריתך!”, ואולם העלם צחק לדבריה, ומקץ רגע הגיע עד הסלע. אז ראה והנה האשה הצעירה עומדת בין רגלי-האריות, ורגלי-האריות מַפְנות אליה את ראשיהן מכל העברים ומתרפקות עליה כמבקשות מפלט בחיקה. “הנני מזהירה אותך בפעם האחרונה!” קראה, “אַל נא תחטא לי ולפרחי!”, והאיש הצעיר לא ענה דבר, כי אם קטף בחפזון פרחים אחדים מן היפים אשר ברגלי-האריות וישתחוה בלעג ויתן אותם על יד הנערה היפה והמתקצפת. ואולם הנערה הכתה אותו מכה אחת וקלה על כף ידו, ותהי בעיניו כמשק כְּנַף-צפֹרת עוברת, אפס כמו ברק חלף פתאם את ידו ואת זרועו עד לשכמו, ותיבש ידו רגע והצרור נפל ארצה.

“אתה הסבות בנפשך. לֵך! בטרם יפנה היום ימצאך עוֹנך”, דברה במרירות, ובטרם יוכל לענות דבר לה נעלמה ולא נשאר אחריה עָקֵב.

אז אחזה אותו פלצות פתאם, וילך בחפזון ככל אשר יכלו רגליו לשאת אותו, וירד מן המקום הנורא הזה ויבֹא עד השדה מתחת, אשר שם הפרות רועות באחו ופעמוניהן בצואריהן, ולא הוקל לו עד אם ראה את הרועה, וישאל מעמו מעט חלב להשיב את נפשו ויספר לו את דבַר האשה אשר ראה.

והרועה שמע בכל לב ויאמר: “הידעת מי היא זאת? הלא זאת מְלֶכֶת הפרחים!”

“האמנם? היש גם מלכה לפרחים בארץ שויציה החפשיה הזאת?” שאל העלם בלצון ולא מלבו.

“אל נא תלעג”, כִּהה בו האיש קשות. “אכן תַּקִיפָה היא מאד, ולא טוב לאדם להקציף אותה”.

והבחור חפץ להראות את עֹז לבו ויוסף ויאמר: “אכן פלא היא, כי האשה הגדולה הזאת הולכת יחף! האם לא צנים יאחזוה שם בדרך? או האם מתרַפאה היא על פי דרך הרופאים החדשים בלכתה יחף?”

והרועה הביט בו רגע אחד זָעֵף מאד, וימהר ויפן לו עֹרף ויבֹא אל סכתו, ואת הדלת סגר אחריו ברעש ובקצף. והעלם קם וילך לדרכו.

אכן לא האמין בלבו לַדברים אשר שמע בדבר המלכה וְתָקְפָּהּ הרב, ואולם הפחד הנסתר אשר היה בלבו לא עֲזָבוֹ כלו ויהי נזהר עתה ברדתו כאשר לא הסכין מעודו, וגם בא בשלום אל העיר הקטנה אשר לרגלי ההר, וימהר ויבֹא אל מלונו וישלך את היַלקוט עם הפרחים אל אחת הפנות ולא שם אליהם לב, ויקם ויחלף את שמלותיו ללכת לאכול את ארֻחת הערב.

הוא יצא מפתח חדרו לרדת אל אולם האֹכל, ופתאם עמד משתומם ומשתאה. כי הביטו עיניו מסביב בתוך היציע אשר הוא עומד שם נְוֵה-פרחים גדול אשר יקיף אותו כמו טבעת עשויה ערוגות והוא עומד בַּתָּוֶךְ. והפרחים עומדים צפופים איש אל אחיו והם שונים למיניהם: שושני-אַלפּים ורגלי-אריות, רגלי-תרנגולים ושרשי-מר, שושני-שלג ופיוֹלים, כל אלה אשר בפחזותו קטף אותם בלי חמלה, וגם ליליות גאות וגדולות ופרחי-חרב ופרחי-אישון ענוים ופרחי-מפתּח, וגם פרחי-יַסמין ופרחי-זהב נותני ריח ופרחי-דגן אשר אין להם ריח ופרגי-שדה, כל אלה אשר בלכתו בשדה ועל פני נוה עקר אותם או הכה בם במקלו ויפולו. אז העביר בידו על עיניו, רק אין זה כי אם מקסם עינים. הן לפנים לא ראה את אלה בתוך היציע! והוא אמר למשש בידו ולראות אם לא חלום הוא, ויצעוד צעד אחד לפניו וישלח את ידו לנגוע אליהם, והפרחים נסוגו פתאם מלפניו לאחור, אשר לא תוכל ידו לגעת בם. אז יפן הצדה, והיה גם פה כדבר הזה, נסוגו הפרחים לאחור וילכו מאחריו. ורק כאשר נִגף כמעט אל הקיר בפניו בגשתו חלפו הפרחים מנגד עיניו, ואולם בהיות להם ידים על פני הקרקע, להיות רֶוַח בינו וביניהם עד בלתי השיג אותם, נראו שנית לפי המערכה אשר היתה להם בראשונה. כאשר ילך תלך טבעת הפרחים אחריו, פעם בחפזון ופעם בלאט, ככל אשר ילך גם הוא, ובעמדו יעמדו גם הם, ורק כאשר יגיע אלֵי קיר או מִפְגָע אחר, ונפתחה הטבעת.

“רק להטים”, אמר אל לבו, ויפן כה וכה וירא כי חנו הפרחים מסביב לו כמצוד, והוא נתון בתוך המצוד אשר לא יזח מתוכו. אז חשב מחשבות רגע אחד ואחר כן הניד בכתפיו ויחשוב: “מה לי ולדבר הזה? הן להפך, טוב לאדם אם מחנה פרחים מלוהו בלכתו”.

ובלב אמיץ ירד מעל המעלות ויבֹא אל אולם-האֹכל אשר שם אורחים רבים, והוא בסתר לבו קוה כי רק הוא רואה את טבעת הפרחים ועיני יתר האדם לא תראינה אותו. ואולם עד מהרה ראה כי לא כן. כי כמעט בא אל האולם והפרחים מקיפים עליו, וכל האורחים אשר בחדר נבהלו ממקומם ויעמדו מאֲכֹל ויתמהו אל המראה. ויש אשר קמו מכסאותיהם למען היטיב לראות, ויש אשר עזבו את מקומם ויגשו הלאה, ונערה קטנה קראה: “אִי לפרחים היפים הבאים אלינו!” ותרץ אל מעגל הפרחים ותשלח את ידה לקטוף לה את אחת הליליות, ואולם כף ידה אספה רוח, ותמהר ותּשב אל אמה ותּסתר את ראשה בחיקה, כי יָראה מפני הפרחים הנפלאים האלה אשר קסמים בהם, כי תראה העין אותם והיד לא תוכל לנגוע בם.

והעלם היה כלא רואה את השאון אשר קם באולם, ויקרא אל המלצר לבוא. והמלצר בא ויבָּהל מפני הפרחים הסובבים את האורח ואת השלחן ויחרד לאחור, ויהי כאומר לעלות על הפרחים ולעבור אותם למען הגיע אל האורח, ואולם בעוד רגע שב ממחשבתו ולא שמע לקול הקריאות הנמרצות אשר האורח קורא לו, וימהר בחפזון אל המלצר העליון למען סַפר לו את דבר המראה הנפלא אשר ראה. והמלצר העליון ספר את הדבר לבעל בית המלון, ובעל בית המלון מהר ויסר הוא לבדו אל העלם אשר כל העינים הביטו אליו.

“אדוני” אמר האיש, “אין לנו חפץ פה במעשה להטים. הנני את פניך כי תחדל ממעשי התעתועים”.

“את הדבר הזה לא אתן להגיד לי”, ענה העלם בחמה. “אינני מתעתע כי אם תלמיד לבית המדרש העליון”.

“כי עתה שים קץ לקסם הפרחים”, קרא בעל בית המלון קשות.

והעלם משך בכתפיו ויען בדממה: “את זה לא אוכל”.

“אם כן הדבר” ענה האיש, “כי עתה עלי לדרוש מעמך לעזוב כרגע את בית מלוני”.

“טוב”, ענה העלם, “מחר בבקר אסע לדרכי. ואולם עתה תן לי דבר לאכול, כי טפסתי כל היום בהרים ואנכי רעב”.

“לא! לא אתן לך דבר וגם ללון עד הבקר לא אתן לך”, חרץ האיש וקולו נמרץ מאד.

אז ראה הבחור כי אין דרך אחרת לפניו בלתי אם לקום ולעזוב את אולם האכל, ובלכתו הלכו הפרחים אחריו ויהיו לו כצֵל תמיד. ובבֹאו אל חדרו ויאמר לצרור את צרור חפציו, וירא והנה ילקוטו ריק וכל הפרחים אשר מלא אותו בהם נעלמו.

והעלם לקח את צרור חפציו על שכמו, כי לא מצא עבד או סבל אשר יחפוץ ללכת בחוץ עמו ועם מעגל הפרחים המהלך על ידו. ונערים וגדולים רצו אחריו ויריעו תרועות גדולות, ובכל בתי המלון אשר בא לא קבלו אותו, כי ראו את מחנה הפרחים אשר עמו ואת ההמון הצועק ההולך אחריו. ולא יכֹל העלם למצֹא לו ארוחת ערב חמה או מקום ללון, וירא כי אין עצה בלתי אם לבוא עוד בלילה אל בית נתיבות רכב הברזל ולעזוב את העיר הסוררה הזאת.

וכמעט בא אל תא הרכב, וירא והנה נעלמו הפרחים. אז שאף רוח, כי חשב: נגאלתי הפעם מן המצוד אשר שמו לי הפרחים מסביב. מלכת הפרחים, חשב בלבו, לא תשפוך את ממשלתה בלתי אם על פני ההר לבדו ובעמק אשר לרגל ההר, אבל משם והלאה תקצר ידה.

ואולם שגה מאד. נעלמו הפרחים, יען כי בַתָּא הצר, אשר קירותיו קרובים וביד וברגל ימשש בם איש, לא היו ידים להם. אבל ממחרת בבקר, כאשר נעור הבחור משנתו אשר היתה לו למשיבת נפש וכמעט דָרכה רגלו על המסלה הרחבה אשר מתחת, והנה מעגל הפרחים מקיף עליו כבראשונה.

אז התלקחה בו אש עברות, וימהר וישלך את מטהו הארֹך אל בין הפרחים הרעננים העומדים עליו צפופים. ואולם הפרחים לא התפרדו, כי אם נטו מפניו הצדה, עד בלתי השיג אותם המטה. והעלם חרק את שִניו באין אונים וירם בלי חמדה את מטהו, והמעגל שב כרגע להיות כבראשונה. ברגע ההוא הבין כי כלה ונחרצה היא וכי לא יועיל לו בהתקצפו ובהתהוללו. מצוד-הפרחים נכון, אשר לא יוכל להמלט ממנו, ולא יועיל כי ירוץ וכי ידלג, כי ירקד וכי ישליך בו מטה או אבן. מהירים הפרחים ממנו, והרֶוַח אשר בינו ובינם אחד יהיה ולא ישֻנה.

ושנאה עזה התלקחה בו אל הפרחים, וְיָפְיָם היה בעיניו ללעג מר. אז יסגור את עיניו לבלתי ראות אותם, ואולם רחים עלה באפו עד להשכיר, ולא יכל להסיר את זכרם מלבו אף רגע ויגה רק בם. ולען המלט מפניהם לא מצא עצה בלתי אם לעשות כבראשונה: בא אל רכב הברזל, וכל העם אשר בבית הנתיבות משתאים ומשתוממים לו בראותם את המראה ההולך עמו לשלחו, והוא מהר ויבֹא אל אַחד התאים אשר לרכב ויסע בחפזון ובלי מעצור לשוב למולדתו ולבית אביו הפקיד אשר בבית.

והפקיד כראותו את פני בנו עם הכבודה אשר עמו, כבודת פרחים יקרים ופרחים הנמצאים לרֹב, פרחי-הרים, ופרחי-שדה, ויתחלחל מאד ולא מצא מלים לדבר, ורק בכבדות שאל: " מה זאת, בני?

והנער ספר לו את דבר מעגל הפרחים אשר צץ פתאם מסביב לו ואשר רק בבֹאו אל תא הרכב יעזבהו, ואולם את פרשת ההוללות אשר עשה בקרב פרחי-האַלפים ואת מראה מלכת-הפרחים אשר ראה לא הגיד לו.

“ועתה, אבי”, קרא “הושיעה-נא, עוצה-נא והורני את אשר אעשה למען הגאל מבית העבדים הזה, ממצוד-הפרחים, כי אם אינך מסיר מעלי את הצרה הזאת לא אוכל להיות בקרב בני האדם”.

והפקיד אשר על היער חשב מחשבות רגעים אחדים ואחר כן אמר: “לא ידעתי אף לא שמעתי כדבר הזה בלתי היום. ואולם אחת אנכי יודע: אין הפרחים בארצותינו פורחים בימי החרף, ועתה ראֵה, הנה החרף הולך וקרב, ולכן זאת איעצך, שֵב פה בבית היער בהחבא עד בוא הקֹר, אולי ימית הקֹר את פרחיך גם אתה כאשר ימית את הפרחים בכל מקום ומקום”.

אכן היתה המחשבה הזאת מחשבת גאולה: והעלם נפל על צוארי אביו החכם בשמעו את הדברים. הן אמנם מלמודיו יחדל עתה, כי לא יוכל לשוב אל עיר בית המדרש ולתת את נפשו לצחוק. ואולם על הרעה הזאת נחם ויסבול במנוחה. עוד מעט וארבעת החדשים חלפו, החרף קרוב לבוא והנגע יסור ממנו.

ולבלתי ראות תמיד במו עיניו את טבעת הפרחים בחר לשבת בעלית קיר קטנה ויסָגר בה, והעליה קטנה וצרה כארון קיר, אשר לא יוכל לשלוח יד או להרים רגל, ואולם בעיניו היתה טובה שבעתים ממעגל הפרחים המתהלכים. רק בלילות חשך ואפלה מצא את לבו לצאת ממחבואו, למען עודדו מעט ביער את יצרי גוו הנהלאים ולמען שאפו מעט רוח, ולא שם לב כי ינגף בעצים ובסבכי שרשים או כי יכשל בקוצים ובדרדרים, כי טובו בעיניו פצעים וחבורות ומכאובים מהיותו מוקף את מצוד-הפרחים תמיד. ואולם גם בלילות חשך ואפלה לא חדלו הפרחים ממנו חדלון שלם, כי את ריחם הֵריח בלי מעצור וגם יש אשר האירו פתאם כנגדו מן החשך ויצילו רגע כצבא תולעים לוהטים.

והעת ארכה לו מאד, ואולם גם היא חלפה והחרף בא. והחרף היה קשה וכבד מאד. השלג רבץ ביער על הארץ ויגבה כקומת איש. ובלילות טבת נשמע בחוץ קול הענפים מזעזעים מרֹב קר, אז נסה הבחור ויצא בבקר השכם החוצה. הוא עבר את מפתן בית היער, כמעט סגר את הדלת אחריו, ומעגל הפרחים שב להיות מסביב לו, אז בוסס את השלג הרב בצערו ובמר נפשו נהם בלעג: “חכו נא, עוד מעט ונפש ברכה כמוכם תְּדֻשָן פה!”, וישאר ביער עד כי קפא כמעט מקֹר. אפו היה כעין התכלת, אזניו נקשו, אצבעותיו סמרו, ואולם אל הפרחים לא נגעה הרעה ויהיו מציצים על קרקע השלג ומפיצי ריח ניחוח כמשפטם ביום אביב ביער. אז שב אל בית היער ושִניו בפיו משתקשקות ויאמר: “אבי, הקרח אותי ימית בטרם ימית את הפרחים הארורים”.

“כן, בני”, ענה אותו אביו ביגון, “הנה עתה באה גם חכמתי אל קצה. עֲשֵׂה אתה ככל אשר תעשה להסיר את הקסם הרע הזה מִמֶךָּ”.

והעלם שב להסגר בעליָתו הצרה וישב כל היום ויחשוב מחשבות על גורלו המר ויבקש עצה. אז תעלה על לבו המחשבה לאמר: "אין זאת כי אם עצת אביו טובה ונכונה, הקרח ימית את הפרחים, ורק כי הקרח אשר בארץ הזאת איננו גדול דַּיּוֹ. האם לא טוב יעשה כי יסע אל הציר הצפוני או עד הארצות הקרובות לו? אז יראה אם יתיצבו פרחיו גם שם בפני הקֹר.

וכאשר חשב כן עשה. בחפזון הצטיד את מעט הצֵּדה אשר לקח עמו ועוד בערב היום ההוא עזב את בית היער ויסע בחשכת הלילה עד העיר הקרובה לבוא שם אל מסע הרכב. אז יסע יום ולילה, יום ולילה, בלי מעצור לקראת הצפון, ככל אשר תהיה מסלת הברזל, ואחר כן יָרד באנית תנינים וינָשא בה על למעלה ים הקרח ולא שב לעזוב אותה עד כי הים הקופא לא נְתָנו עוד לעבור הלאה. ואולם כמעט הציג את כף רגלו על שדה הקרח הנורא, והנה שב צבא הפרחים לפרוח מן הארץ, רעננים ועליזים כלם כמו נשבו רוחות אביב בקרב עָליהם. ואולם העלם הקשה את לבו. אז הלך הלֹך וצעֹד ואת עגלת החרף עם מעט הצדה אשר לו משך אחריו, ובלבו שמח לאֵיד הפרחים, כי חשב אשר הקרח הצפוני הזה, העז והנורא, יכאיב להם. רק האורות הצפוֹנים לבדם האירו את חשכת הקרח אשר אין בו נתיב, דֻבּי הקרח השתערו עליו לפעמים ולא יכלו לו, כי ראו את שרשרת הפרחים ויבהלו ולא ערבו את לבם לגשת. שמונת ימים נשא את כל הפגעים הרבים אשר ללילות הצפון, את הקֹר ואת המסע על פני גושי הקרח, אז ראה כי הפרחים שלֵמים וצוהלים ויָבן כי לא יגע אליהם הקרח אף מעט, ותרפינה ידיו וידע כי לא זאת העצה. אז שם את לבו לשוב ולבקש לו אניה, וירא כי לא קטן הדבר הזה, ויבקש ימים רבים, וימצא באחרונה אניה וירד בה, ויָשב להסגר יום ולילה בתּא אשר נִתּן לו, ויסע עד המבורג.

אך מה יעשה עתה? את נוראות הקֹר יכלכלו הפרחים ולא יאֻנה להם כל רע; את הדבר הזה הוא יודע עתה. אולי יוכל להם בחֹם ובשרב. אז חרץ בלבו לנסוע מהרה עד מדבר סַהַרָה, אשר שם לא יחיה כל צמח. על היבשה ועל הים, במסעי רכב ובאניות עָבר ויסע לאפריקה ויחדור בחפזון אל תוך המדבר. ובראות הגמלים את צבא הפרחים המכתירים אותו, ויבֹאו מכל עבר ויגיחו עליהם כמשוגעים לבָער אותם, ואולם בלחכם אספו רק רוח, ויעמדו פתאם כנדהמים ופיהם פָּעור, אשר למראיהם יתן גם העלם בשחוק קולו, לוּ היה לבו טוב עליו ברגע ההוא, וגם הבּידוּאים נאספו על הנכרי וישתאו אל המראה הנפלא בפרוח פתאם פרחים על פני החול הצהֹב והלוהט, אשר לא ראו שם מעודם קָנֶה או עָלֶה ירֹק, ויפלו על פניהם וישתחוו לו, כי נחשב בעיניהם לקוסם נפלא. אז קראו לו לסור אל אהליהם ויתנו לו חָלב ותמרים וירמזו לו כי חפצים הם לשימו להם לראש.

והפרחים שׂגשׂגו בלהט המדבר ככל אשר שגשגו בקרח הצפון; את הדבר הזה ראה ויָבן היטב. ואולם פה לא היו לו לפגע כי אם לברכה, כי הסַבּו את כל הקהל אליו ויתנו לו כבוד ויתרון. אז השלים מעט מעט עם המחשבה, אשר פה בין הבּידואים יבַלה ימיו ויהיה להם לראש ולמושל, וּמצוֹד-הפרחים לא היה לו עוד לחגא ומלכת-הפרחים היתה לו ללעג. אכן כבד ממנו להפָּרד מעל מולדתו לנצח, ואולם הלא צעיר הוא לימים ומי יודע אשר יביא יום מחר.

אך שמחתו לא ארכה. מושל הבידואים אשר היה לפניו, ואשר העבירו אותו מן הממשלה בגללו, יָזם להרע לו, ויָסת את זקני השבט לדרוש מאבי הפרחים, אשר יעשה בחכמה ויברא בריאה במדבר ונפתח מן הארץ מעין מים ומן השמים יִפָּתח מְטַר גשם, והיו להם מים תמיד להשקות את חלוקת אדמתם. ויעשו האנשים כאשר שאל מעמם בעל המזמות הערום, כי במזמות עשה, עֵקב אשר הבין כי יִפָּלא מן הבחור לעשות כדבר הזה ונבאש באנשיו המאמינים בו. והבחור הבין את אשר הבידואים שואלים מעמו, אם כי לא יָדע ערבית אף מלה, וַיוֹדַע אותם כי לא יוכל לעשות את שאלתם, והאנשים לא האמינו לו, כי לא האמינו אשר יפָּלא מקוסם נפלא כמוהו, הבורא צבא שושנים יום יום מן החול הלוהט, לברֹא גם מעין ומטר לוּ חפץ, ואם לא יחפוץ, רק רשעת לב היא, ולכן ישיבו לו כרשעתו, ויקשרו עליו קשר להמיתו בלילה. אך אשה מן הבידואים חָמלה על הנכרי הצעיר ותזהירהו בעוד מועד ותעזור לו, ויברח בבוא הערב.

אז ראה כי בא שנית הקץ לנעימות חייו ויקם בצרתו לשוב לאירופה, ובבֹאו עד שפת הים התיכון שאל את נפשו באמת, אם לא טוב יעשה כי יתנפל המימה, למען הגאל ממצודת הפרחים לנצח. ובעשותו כה וכה למען הקים את מחשבתו, וקול בלבו דובר אליו לאמר: “אולי אוכל ואכפר פני מלכת-הפרחים. הן צעירה ונאוה היתה למראה, ולא יאָמן כי לא תֵעָתֵר לי”.

אז באה אליו רוח חדשה, ויקם ויסע יום ולילה, יום ולילה, בארץ ובים, ויבא לארץ שויציה עד רגל ההר אשר שם מצאה אותו הרעה. ויעל בהר, וילקוטו על שכמו וטבעת הפרחים מסביב לו, ויטפס בידיו וברגליו ויגיע עד יער הקוצים ועד השדה ועד ממעל לעבים ועד הנוה אשר במורד, ויכר את צוק הסלע עם המון רגלי-האריות אשר לו ויך לבו אותו ויתחזק ויעבור גם את הגשר אשר עם הגב הצר. הוא בא עד המקום, ומלכת-הפרחים עמדה לפניו פתאם ותבט בו בעז ותקרא: “האם באת עוד הפעם?”

ברגע ההוא ומעגל הפרחים נמוג והפרחים חרדו על גבִרתם ויקיפוה, והעלם ראה והנה חפשי הוא מן הפרחים גם בחוץ בפעם הראשונה מקץ ימים וחדשים. אז כרע על ברכו ויפרש את כפיו בענוה למלכת-הפרחים ויתחנן אליה ויאמר: “גברתי המלכה, אמרי למוסרך הרף, סלחי לעוני אשר חטאתי לך ולפרחיך כי נחמתי מקרב לבי העמֹק”.

המלכה החרישה רגע ואחרי-כן אמרה: “לא ישׂפוק לי בהנחמך, כי אם גם ברצותך את חטאתך”.

“במה ארצה את חטאתי?” שאל ולבו ירא.

“ראה הנה הנוה אשר במורד מתחת לנו, למצע צבוע דמה ביפיו בטרם שלחת בו ידך לרוששו, ועתה הפך כלו ירֹק, לא יעדה אותו פרח. ולכן זאת עשה: זרע אותו פרחים, והיה בשובו להיות כבראשונה, וסר ממך עונך וכֻפּר לך”.

והעלם חפץ לשאול את פיה כי תגיד לו את משפט המעשה אשר עליו לעשות, ואולם המלכה נעלמה פתאם מנגד עיניו ומעגל הפרחים שב לחנות עליו כבראשונה. אז שב אל הנוה אשר במורד וישב על הארץ ויחקור ויחשוב מחשבות לדעת את אשר יעשה למען נטעו את הפרחים, ופתאם חלפה כברק מחשבה בלבו, ויקפוץ ממקומו וישלח את ידו אל מעגל הפרחים, והנה פלא, לא נסוג הפעם המעגל לאחור וגם ידו לא אספה רוח, כי אם צרור פיולים גדול נשאר בכפו עם שרשיו ועם חוטיו. אכן לא קם פרץ בקיר הפרחים, כי תחת הפיולים הנלקחים עלו בו פרחים אחרים. ואולם העלם חפר באדמה באצבעותיו ובשכינו ויעש חור וישם בו את הפיולים, ואחר כן שב צעדים אחדים אחורנית, וירא והנה טבעת הפרחים הולכת אחריו ורק הפיולים לא היו עוד בה.

והעלם ידע דַיו. אז מהר וירד אל העיר ויקן לו כלי גנים שונים וגם אֹכֶל לקח עמו להיות לו להיות לו לימים אחדים וימהר וישב לנוה-המורד אשר ממעל לעבים. למן השחר ועד צללי הערב עבד בקנאה גדולה, ויחפור חור על חור, ויוצא פרח על פרח ממעגל הפרחים ויטעם באדמה, וישק אותם מים לרֹב מן המעין הקרוב, ולא נתן מנוחה לנפשו אף רגע אחד כל היום. ככה עבד שלשה וארבעה שבועות, וירא והנה שב הנוה בחלקו האחד להיות צבוע כבראשונה, מלא פרחים נחמדים, ובהביטו אל המעגל ויחרד מרֹב שמחה, כי ראה והנה לא צמחו בו פרחים חדשים תחת הפרחים אשר לקח ממנו. המעגל הלך מרגע לרגע הלֹך וקטֹן, אחר כן עלו בו פרצים, ויהי ממנו רק שלשה רבעים ואחר כן רק רבע אחד, בקחתו את הפרח האחרון ויטעהו באדמה, וירא והנה חלפה הטבעת, לא נותר ממנה שריד. אז כרע שנית אל ברכו ויקרא בקול: “גברתי המלכה, הטוב הדבר עתה בעיניך?”

ואולם המלכה לא נראתה עוד, ורק כמו רוח חלפה בפרחים הנאוים והנחמדים אשר על פני הנוה במורד ויהיו כלם כמנידים בראשיהם.

והנער שם את ילקוטו על שכמו וירד אל הבקעה. אז יעיף עיניו מרגע לרגע על סביביו כמתגנב, לראות את הנעשה בו, וירא והנה אמת הדבר, חדלה משלחת הפרחים ממנו והוא חפשי לרוחו כאחד האדם.

ואולם מדי עשותו את המלאכה על פני הנוה אשר במורד חשקה נפשו בעבודת הגנים, ויחרוץ בלבו להקדיש לה את ימי חייו, ויהי האיש במשך הימים לאחד הגננים המהוללים, ופרחים רבים למיניהם אשר הביא מארצות נכריות ויטעם בארצותינו נקראו עד היום הזה על שמו.