אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עַכְשָׁו

בְּכָל כֹּחִי.

עוֹד יָמִים אֲחָדִים וְאֶחְדַּל.

וְכָךְ זֶה הָיָה בַּהַתְחָלָה:

אָהַבְתִּי אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁחַמָּנִית אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

וּכְמוֹ שֶׁהִיא פּוֹנָה אֵלָיו.

וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ

וְלֹא שֶׁאֲנִי חַמָּנִית.

אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּגְלַל מַה שֶּׁהוּא

וּמַה שֶּׁאֲנִי.

לִפְעָמִים, כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי

אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ,

אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם

בְּכָל הָעוֹלָם וְרַק לֹא פֹּה.

וּמִלְּבַד זֶה, אֲדוֹנִי,

חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ.

אֲבָל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר

וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת.

אֵלֶּה דְּבָרִים

שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם.