בָּתֵּי הַקָּפֶה הַתּוֹסְסִים בְּיֵרֵבַאן בַּלַּיְלָה

הוֹפְכִים בַּיּוֹם לְסִינְדְרֶלָה שְׁמוּטַת נַעַל וְעֹנִי מֵצִיץ

כְּמוֹ עַכְבְּרוֹשׁ מֵחוֹרֵי בָּתִּים.

רְחוֹב שָׁלֵם מֻכְתָּם צִבְעֵי כְּבִיסָה בָּרוּחַ

כִּמְעַט חֲצוֹת

בְּבֵית קָפֶה סָמוּךְ מַצִית קוֹלוֹ שֶׁל אַרַאם אֶת הַפָּנָסִים.

“אַל תֵּלְכִי,” הוּא שָׁר רַאבִּיז,¹

שֶׁהֲרֵי בִּלְעָדֶיהָ הוּא לְבַד בָּעוֹלָם.

וְאִם תִּשָּׁאֵר, מָה יִתֵּן לָהּ לְבַד מֵאַהֲבָתוֹ –