“אָחִינוּ אַתָּה”
לא אומנוּת משורר בידי, אך סופר ומזכיר אנכי לעוּבדות ראשונות ומציין אני טיפוּס אנשים נרשמו בזכרוני משכבר הימים. אף את נשמת רפאל בן מיכאל אזכיר.
רפאל הלז היה איש ארוך מאד ודק וצנום-הפנים. חנוני פעוט היה במיני מרכּוֹלת, ולו חנות של עץ שיכולים להניע אותה באופנים. אלמן היה מאשתו זה ימים ושנים, בתו שנתבגרה ולא נישאה מרוב כיעורה סידרה את צרכי הבית ועזרה לאביה גם בדברי החנות. הוא לא היה שתקן בטבעו, אבל מוּחרם היה מאחיו. על כּת חסידי בּרַסלַב היה נמנה; והוא היה היחיד באנשי קיטוֹב שבחר לו אמונה אפֵלית זו. גם הבּורים ואנשי המון-העם, שאינם יודעים להבדיל בעניינים רוחניים מעודם, הרגישו בחוּבּם כי הדרך שהולך בה רפאל לא רצויה היא ביעקב, ולא רחשו לו טובה. כל איש בקיטוב התרחק ממנו, לא שׂח עמו שיחה יתירה ולא הראה לו טובת-הנאה גם בצר לו. אוי לו למי שנחשב לבדוּל בעיני הציבור!
יום פורים היה, יום מרדכי ואסתר, והיום יום משתה ושמחה ומשלוח-מנות, על שם פּוּר, הוא הגורל. אוכלים בו ממתקים, שותים בו לרויה, מתאספים אנשי הקהילה אל בית הרב דמתא ואל בית שאר קלי-הקודש שבמתא, שמחים ומשחקים. איש איש נוֹעץ ידו באבנטו ומרגיש הוא חדות-הרוּח. מה שייך? ביקש המן להשמיד את היהודים ונהפכה עליו מחשבתו הרעה, ותלו אותו ואת זרעו על עץ.
נקרעה הדלת והתפרץ פתאום לכנופיה כזו רפאל דנן, בקבוק יין בידו האחת וכוס בידו השנית. הרימו השמחים את ראשיהם אליו וּשאלה אחת על פניהם ותחלוף: מה לאיש מנוּדה בינינו? השיב הוא ואמר: “רבותי, בשעה שחשב משנה-למלך אחשורוש צורר היהודים מחשבות רעות על עם יעקב וביקש להשמידם ולהכחידם מעל פני האדמה, לא הבדיל בין כוהן ובין לוי וחרבו לטושה על כל היהודים, ואף על כיתות כל החסידים אשר בשוּשן; נשׂישׂה ונגילה יחד, כי השיב אלהים אשמו בראשו וירד דוּמיה, ואנחנו כולנו חיים וקיימים”. מיד עמדו כולם ממקומם, שתוּ עמו “לחיים” וקראו בעוז: “אָחינו אתה, שתה עמנו”.
בן עשר הייתי אז.