בתחנת האוטובוס הצצתי בארנק, וגיליתי שהכרטיסייה נגמרה. ספרתי מטבעות – הגעתי עד לשלושה שקלים ושישים אגורות, ושם עצרתי. הכסף נגמר. היו חסרות שם שבעים אגורות כדי להיכנס לאוטובוס. החזרתי את הכול לארנק, ואז הבחנתי באישה שיושבת שם, על הספסל. מייד כשהיא גילתה את העיניים שלי מסתכלות עליה היא נבחה, “סליחה־יש־לך־שני־שקל!” השְׂערות הלבנות־אפורות האלה נראו כאילו כולן רוצות לברוח מאותו המצח בבת אחת, סבוכות כמו מחשבה טורדנית, כל אחת הגיג רדוף. היא היתה לבושה מכנסי טרֵנינג ורודים, והם נראו כמעט ריקים, אבל החולצה הייתה חולצת תחרה לבנה, מבהיקה. במקום לפצות על המחזה הסובל, זה רק הוסיף לו אבסורד, ואיזו הקנטה. היה לה טרנזיסטור ביד, שהשמיע פטפוטים כל הזמן, והאישה התווכחה איתו או איתי בנהמות כועסות בשפה עתיקה שלא הומצאה עדיין. “הא הא הא. האם האם”. חיכיתי רגע אחד. זהו רגע הנבזיות, שבו אנחנו שוקלים להרף את הרוע. עמדתי שם. ואז גלגלתי שוב את המטבעות מתוך הארנק, הסתכלתי עליהם, עשיתי צעד גדול לכיוון הספסל (שהנמיך אותי כמעט עד לגובה שלה), והנחתי את הכסף אצלה ביד. זאת הייתה היד של הטרנזיסטור, ולכן היה לה קשה לספור, לספור ולמלמל ולהמהם לעצמה, כך נשמעות נפשות בלי כל המילים? מטבע זהוב אחד התגלגל מבין האצבעות שלה, התרוצץ על המדרכה, הסתחרר כמו גלגל משוחרר במעגל קטן עד שעצר ליד הנעל שלי בצלצול. עשר אגורות. הרמתי את המטבע, החזרתי לה אותו. היא הסתכלה עליי דרך שיניים רקובות משוננות, ואמרה, “הא, הא, אתה נחמד”. בתשובה, הנחתי לראש שלי להישמט אל הצד. כנראה שניסיתי לחייך, ואז נחו עיניי על משהו נוצץ בתוך שלולית של רפש על הכביש. הסתכלתי על זה – שקל. זה היה שקל אחד, בשלולית בוץ, ליד המדרכה. התקרבתי אליו. כן – שקל. התכופפתי, טבלתי אצבעות בזוהמה, המים היו פושרים באופן מבחיל, אבל עם הפנים לכביש ולנהגים שבמכוניות. הרמתי את השקל, וניגבתי אותו בין האצבעות. אחר־כך עברה עוד השתהות קצרה. עוד רגע של נבזיות – כבר שניים ביום אחד. השלמתי עם הגורל המשותף שלנו. צעדתי לכיוון הספסל של התחנה, הגשתי לה את השקל החדש מתוך כף יד פרושה, כמו קינוח על מגש. היא הסתכלה עליי, ועל היד, שְׂער המחשבות נפל על המצח, ושאלות התרוצצו בין השיניים והעיניים הקטנטנות, כלואות בלי שפה שתשחרר אותן. בכל מקרה חייכתי, הפעם בלי לנסות. התעכבתי לעוד רגע בתחנה להדליק סיגריה, אז התחלתי ללכת. אם לא הייתי נותן לאישה הזאת את השלושה־שקלים ושישים אגורות שלי – עכשיו היה לי מספיק לנסיעה. התייאשתי מוקדם מדיי? אבל מה הייתי אמור לעשות? כבר נתתי לה את כל מה שהיה לי. ומצד שני, אם לא הייתי עושה את זה, כנראה לא הייתי מטה את הראש הצידה בצורה מגוחכת כזאת עם מין מבוכה, מחפש חיוך, ולא מסתכל לתוך שלולית. היו לה ציפורניים ארוכות, והן גירדו בעדינות חייתית את עור כף היד שלי, העור עוד זכר את המגע, הן היו מושחזות כמו סכין גילוח חדשה מהשקית. כך נראים טפרים של אדם שלא יכול היה לשרוט שום נתיב דרך הסלע של החיים, חדים כאילו לא קהו מעולם. המגע של ילדות נצחית. לפני שהלכתי משם היא עוד נהמה אליי – “האאם, הא־האם”, ואני אמרתי, “אה־הא, אה־האם”, והיה לי נדמה שהיא חייכה, שהבנתי את השפה העתיקה שכל אדם ממציא מחדש.