פֶּרַח הַשָּׁרוֹן, זֶרַע קֹדֶשׁ יְקַר כָּרִים,

מַה-לְּךָ פֹה עַל אֲדָמָה נָכְרִיָּה?

אוּלַי לְפָאֵר בְּךָ גַן פְּרָחִים זָרִים?

קְטָפָתְךָ יַד זָר אִישׁ נָכְרִי בִּצְדִיָּה?

אָמְנָם גַּם פֹּה תִּתְפַּתַּח לַיּפִי,

גַּם בֵּין הַחוֹחִים תִּיף תִּתֵּן רֵיחַ;

אַךְ פֹּה צָרֶיךָ הֵם יִתְּנוּ בְךָ דֹפִי,

מִי יָרִיחַ רֵיחֲךָ מִי בְךָ שָׂמֵחַ?

וְשָׁם, פֶּרַח חֵן, שָׁם נִפְקַד מוֹשָׁבֶךָ,

שָׁם רֵעֶיךָ אֵלֶיךָ פוֹרְשִׁים כַּפָּיִם;

שָׁם כָּל אוֹהֲבֶיךָ הֵם נוֹהִים אַחֲרֶיךָ,

“שׁוּבָה אֵלֵינוּ חַכְלִילִי עֵינָיִם!”

שׁוּבָה זֶרַע קֹדֶשׁ נְטַע שַׁעֲשׁוּעִים,

עֲזֹב אַדְמַת נֵכָר לֹא לְךָ נָכוֹנָה;

עֲזֹב אֶרֶץ אוֹיֵב מְלֵאָה תַעְתּוּעִים,

שׁוּבָה פֶרַח צִיּוֹן, שׁוּבָה צִיּוֹנָה!