לאור כמה מן התגובות על החוברת הקודמת דומה כי יש צורך לציין שהדעות וההערכות הבאות במאמרים וברצנזיות אינן משקפות בהכרח את אלה של המערכת. העורכים אחראים, עפ“י מיטב שיפוטם, אך ורק לרצינותם ולרמתם של הטיעונים, ולהיותו של המאמר ראוי לבוא בקהל. בהחלט יתכן שיבואו ב’סימן קריאה' מאמרים המבקשים לבסס הערכה שונה לחלוטין מזו של אחד העורכים או של שניהם, ולמעשה – מאמרים כאלה כבר באו בחוברת. גם הדעות המובאות במאמרי אחד העורכים אינם מחייבות את חברו. למשל, דעתי על סיפורי יעקב שבתאי הפוכה לחלוטין מזו המוצאת ביטוי ברצנזיה על סיפרו הנדפסת בחוברת זו, עם זאת אני שמח על הדפסת הרצנזיה בגלל רמתם של טיעוניה. הדעות המובאות במאמרי ה”פתיח" הם על דעת שני העורכים. לעומת זאת, יועצי המערכת, למרות שהם משתתפים בהתוויית הקו הכללי של החוברת ואף מסייעים בבחירת חומר, אינם אחראים לפרטיה, למחדליה, ואף לא לדעות המובעות ב“פתיח”.

בגלל גודל החוברת נדחו כמה מן המדורים הקבועים (גנזך, שיר מתוכו, התוודעות) לחוברת הבאה. כן נאלצנו להעביר, ברגע האחרון, לחוברת הבאה את תרגום מחזהו של יעקב שטיינברג “האם” (מיידיש: ישראל כהן). המדור החדש שנפתח בחוברת זו, “בית מערכת”, יוקדש למונוגראפיות, קצרות על כתבי־עת ואנו מתכוונים להמשיך בו דרך־קבע.

בצד תרגומי סיפורים שטרם תורגמו לעברית, אנו רואים צורך להביא תרגומים חדשים של סיפורים שתרגומיהם התיישנו או לא היו מסַפקים מלכתחילה. התרגום החדש של “הרוצחים” המובא בחוברת זו מנסה פתרונות חדשים לבעיות שנתקלו בהן גם מתרגמיו הקודמים של הסיפור. לדיון עקרוני בבעיות אלה ואחרות של התרגום הספרותי נשוב בחוברת הבאה.

גבריאלה אלישע, המתקרבת לגיל תשע־עשרה, כבר זכתה, ומאז הגיעו שיריה למערכת, בפרס לספרות על שם מתי כץ. ועדת השופטים (חיים באר, חיים נגיד ורות לבנית) כתבה בין השאר: "הלכנו שבי אחרי עולמה השירי המיוחד […] זהו עולם כאוּב ונואש המעלה על הדעת את המשל שהמשיל קירקגור על המשורר. המשורר, אומר קירקגור, הרי הוא אדם אומלל הצופן בלבו יסורים עמוקים, אבל שפתיו עשויות כך, שהן הופכות את אנחת לבו וצעקתו למוזיקה יפה. גורלו הוא כגורל אותם אומללים שעוּנו עד מוות בשרפה איטית בתוך הפר של פאלאריס, העריץ, שעשה לפי האגדה פר מברונזה ושרף בתוכו אנשים. צעקתם לא הגיעה לאזני השליט ולא מלאתו פלצות, כי היא נשמעה לו כמוזיקה ערבה.

אולם יותר משהם דוח על עולם זה הרי שיריה של גבריאלה אלישע הם נסיון של היחלצות. “לנסות” כלפי שהיא כותבת “לחבוק משהו שקשה לגעת כי אין בו מגע כמו שקשה לגעת בחושך או במחשבה”.

בצד הבשלות והיושר שבשיריה הופתענו ממגע ידה של המשוררת בלשון. אין זו לשון וירטואוזית שנונה, ואף שניכרת בה הכרה יפה של רבדי הלשון אין זו לשון לימודים.

סיפורה של הדרה לזר בחוברת הוא לה פרסום ראשון. שיריו של דוד אבידן הם מן הקובץ ‘שירים שימושיים’ שיראה אור בהוצאת לוין־אפשטיין בע"מ. תרגומו של ששון סומך לשירו של אונסי אל־חאג' יראה אור באנתולוגיה ‘נהר פרפר’ העומדת להופיע בהוצאת ספרית־פועלים. תרגומו של אילן תורן לסאלינג’ר יכלל בקובץ סיפורים של סאלינג’ר שיריאה אור “בספרי סימן קריאה”. הפואמה ‘הקיבוץ’ של אהרן שבתאי, שקטע ממנה מופיע בחוברת זו תראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

ג. מוקד ביקש אותי לציין כי דוד אבידן היפנה את תשומת־לבו לכך שבניגוד לאמור בחלק א' של הזכרונות לבית ‘עכשיו’ הוא לא היה מעולם חבר מק“י, אלא רק חבר בנק”י. יוסף האפרתי ביקש אותי לציין כי ברצנזיה שלו על מבחר המאמרים של שירת אלתרמן שבאה בחוברת הקודמת נדפס בטעות כי הושמטו מן הביבליוגראפיה שבמבחר מאמריו של אריה אבינרי. מאמרים אלה נזכרים בביבליוגראפיה בערך מס' 1.