אֶת פָּנֶיהָ הַקּוֹדְמִים בִּטְּלָה

וְהִנִּיחָה בִּמְקוֹמָם אֶת הַגִּיל הָעוֹמֵד,

מֵעַתָּה הַשָּׁנִים קְבוּעוֹת לְחַיֶּיהָ

כְּמוֹ עַיִן יְבֵשָׁה לְיַד אַף וַדָּאִי

שֶׁל פֶּה יוֹדֵעַ מְזִמּוֹת.

כְּבָר אֵין לָהּ פָּנִים, מִי יוּכַל

עַתָּה לְהַכִּיר וְלַחְמֹד,

לְהַנִּיחַ תְּמוּנָתָהּ עַל לִבּוֹ

וּלְחַלֵּק אֶת הַשְּׁנַיִם בֵּין אוֹהֲבָיו.

שֶׁמָּא יִתְבַּטְּלוּ גַּם פָּנַי

וּבִמְקוֹמָם רַק הַגִּיל הַקָּבוּעַ יְכַסֵּנִי,

לֹא זִקְנָה וְלֹא יַנְקוּת

יִסְפְּרוּ בַּעֲבוּרִי יָמִים,

וּבְעֶרֶב אֶחָד שָׂפָם חָדָשׁ יִפְרֹץ מֵעוֹרִי

כְּחָלָב שֶׁנִּטְרְפָה יַנְקוּתוֹ.