(חריזה ע''פ משל עממי)

אָב אֶחָד, קָרָא לִבְנוֹ וְהִזְהִיר

"כּל חֵטְא שֶׁלְךָ מִמֶּנִי לֹא תַסְתִיר

עַל כָּל חֵטְא נוֹסַף אֲשֶׁר תַּעֲשֶה

אֶנְעַץ אֲנֹכִי מַסְמֵר בְּלוּחַ עֵץ הַזֶּה

כְּשֶׁהַלּוּחַ יִהְיֶה מָלֵא מַסְמֵרִים

עוֹנְשְׁךָ בּוֹא יָבוֹא… עַד שֶׁתַּחְכִּים"

בֵּרַךְ הַבֵּן בְּשִׂמְחָה אֶת אָבִיו

כִּי לֹא חָפֵץ עוֹד אֶת לִבּוֹ לְהַדְאִיב

חָלַף לוֹ הַזְּמָן וְהַבֵּן נִזְהָר

אַךְ אַט אַט שׁוּב קָרָה הַדָּבָר

הַבֵּן שָׁב וְהָלָך בְּדֶרֶךְ הָחוֹטָאִים

עַד שֶׁהַלּוּחַ נִמְלָא מַסְמֵרִים… 

אָז פָּנָה הָאָב לִבְנוֹ בִּשְׁאֵלָה

"מָה אֶעֱשֶׂה אִתְךָ בְּנִי מִכָּאן וּלְהַבָּא

חַטָּאֶיךָ רַבִּים, כְּלָל אֵינְךָ נִזְהָר

הַלּוּחַ כְּבָר מָלֵא, בּוֹ מָקוֹם לֹא נִשְׁאָר…"

רָאָה הַבֵּן בְּצָעֲרוֹ שֶׁל אָבִיו

לֹא חָפֵץ עוֹד אֶת לִבּוֹ לְהַכְאִיב

וַיַּחֵל מֵעַכְשָׁיו אֶת דַּרְכּוֹ לְהֵיטִיב

וְכָךְ הוּא הִצִּיעַ לְאָבִיו וְהֵשִׁיב:

"עַל כָּל מַעֲשֶׁה טוֹב אֲשֶׁר אֱעשֶׂה

הוֹצֵא נָא מַסְמֵר אֶחָד מֵהַלּוּחַ הַזֶּה"…

רָאָה הָאָב כִּי בְּנוֹ חָזַר בִּתְשׁוּבָה

כִּי נָטָשׁ לְאַלְתָּר אֶת דַּרְכּוֹ הָרָעָה

מָנָה אֶת מַעֲשָׂיו וְהִגְבִּיר פִּקוּחַ

וַיַּחֵל לִשְׁלוֹף מַסְמֵר אַחַר מַסְמֵר מֵהַלּוּחַ…

כַּאֲשֶׁר הוּצָא הַמַּסְמֵר הָאַחֲרוֹן

נִגַּש הַבֵּן לְאָבִיו וַיֹּאמַר בְּגָאוֹן:

"הַלּוּחַ שׁוּב חָלָק כְּבַיוֹם הָרִאשׁוֹן

כְּבָר אֵין לִי חוֹבוֹת, נִגְמָר הָחֶשְׁבּוֹן"…

אַךְ הָאָב עָנָה לוֹ בְּחִבָּה וַיֹּאמַר:

"דָּבָר גָּדוֹל עָשִׂיתָּ בְּנִי הַיָּקָר

שׁוּב אַתָּה צוֹעֵד בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר

וּבָעֵץ אָכֵן אַף מַסְמֵר לֹא נוֹתָר

אַךְ, חוֹתָם הָחוֹרִים שֶׁבַּלּוּחַ נִשְׁאָר 

וְהֵם דּוֹבְבִים בְּאֶלֶם מִן הֶעָבָר

לָחוֹרִים שֶׁבַּלּוּחַ אֵין כָּל מְחִיקוֹן

כָּךְ יִשַׁאֲרוּ הֵם לְךָ מַזְכֶּרֶת עָוֹון…