(מתוך מכתב מורו של ש. זרחי)
דוינסק, ה' ניסן תרצ"א
שלמה חביבי!
אין מלים בפי להביע לפניך את רגשי השמחה ששורותיך היפות העירו בלבי!
דע לך, תלמידי החביב, שלא נשכחת מלבי. רבות הגיתי בך תמיד. בהיותי בתוֹר פליט בקאזאן, חקרתי ודרשתי על־אודותיך, ומה מאוד נפעמתי במצאי פעם את שמך חתום תחת שיר יפה אחד בעתון לילדים!
עוד משחר ילדותך הכרתי בך כי נוצרת ליצירה. הרגשתי כי איזה ניצוץ פיוטי, איזה גחלת של מעלה לוחשת בך ומבקשת לה מוצא וביטוי. הכרתי זאת בעיניך החולמות והפתוחות לרווחה אשר ליבבוני תמיד. ב“חיבוריך” אז הקשבתי את פרפוריו של איזה זיק טמיר ונעלם, ומי יודע אם לא הזיק המפרפר ההוא שמר עליך בארץ הקרח הנורא והקור; אם לא הניצוץ הזה הנולד בקדושה, בין לבבות חמים של מורים עברים נלהבים, אם לא הוא נתן לך את הכוח להיאבק עם מלאכי־המשחית, ונוכל להם! מי יודע אם לא הודות לאוירה של ארץ־ישראל ששאבת אל קרבך בין כתלי בית־ספרנו העברי זכית עכשיו, אחרי הרבה הרפתקאות, לעלות סוף־סוף אל ארץ תקותך־תקותנו! מי יודע?!
גיבור אתה, רחימאי! שָׂרית עם כל המעצורים ותוכל! חילך לאורייתא, למכללה שבהר־הצופים. הקדש את כוחך ליצירה בארץ היצירה. כל חבריך יוצרים שם, זה בפטישו וזה באֵתו, כולם יוצרים חיים חדשים. נסה אתה ליצור בעט ובדיו והיה בין יוצרי הספרות החדשה והשירה החדשה. כמדומני שלכך נוצרת. בין חלוצי דוינסק המסַתתים בהרים והמשדדים בעמקים, יהי נא לדוינסק גם אחד המתאבק ספרים ומרקיע לשחקים!…
ה. פורטם