אחד מאלה היה, מאנשי התום והיושר ביסודם, אשר למן הפגישה הראשונה אתם – מהותם גלויה וברורה. אנשי האור הפנימי, בעלי הנפש, אוהבי אדם. והסיפור העממי והמשל והבדיחה שעל שפתיו תמיד עשויים להפיג מתיחות, ליישר הדורים, לקרב לבבות.

הכרתיו עוד מלפני ימי חיפה, שלו ושלי. מרחוק ראיתיו בתקופה קורנת אושר, בפריחת אהבתו, על סף הקמת ביתו ומשפחתו. הרוך והחום והמסירות שבאפיו פרחו וקרנו. וניצוצות מאורו זה, אשר שפע ממנו, העניק לכל הבא במגע אתו – בשלב זה של חייו ובשלבים אחרים.

עבודתו העתונאית היתה לו שליחות, שטח פעולתו הציבורית והחברתית ותרומתו לארץ ולאדם העובד. על כן לא רדף אחר ידיעות מיוחדות ואחר זריזות עתונאית מקובלת. אלא הוא חתר תמיד להארת המפעל החלוצי וההישג האנושי של איש העמל העברי. ומכאן, ריכוזו בפינות הסמויות של חיי החברה ועמדות ציבור הפועלים בארץ.

וכך היכה שרשים עמוקים בחיי העיר ושכונותיה מאז בואו לחיפה כאיש מערכת “דבר” בחודש יולי 1944. וכך היה לא רק עתונאי הרושם קורות הסביבה בה הוא חי, אלא הרבה יותר מזה – איש ציבור המשרת חברתו בכל מעשיו והוא חלק מהוייתו: בהיותו שותף להנהלת הסטודיו לפיסול ולציור של מועצת פועלי חיפה בשנת 1945; בפעילותו בחברה לחקר המקרא וחקר ארץ־ישראל ועתיקותיה באותה השנה; בשידוריו ב“קול ההגנה” בחיפה ובמדורו “מכתב מן הבית” בשידורים לחיילים בשנת 1948; בעריכת תכניתו מבית יורדי־ים לימאי העברי בקול־ישראל בשנת 1951; בתפקידו כשופט במשפט החברים של מועצת פועלי חיפה ב־1954 – בכל אלה מפעולותיו בשטחי חיים שונים בעיר עד יומו האחרון, באו לידי ביטוי תכונות־היסוד החיוביות שלו וקבעו דמותו המייחדת בלב כל מי שהכירו.

הופעתו הצנועה והבעתו הרוחנית המשכלת לא הקימה מחיצות, אלא – להפך עשוהו לבן־ברית, לשותף לענין הנתון לקולמוסו. אין זה מקרה, כי המדורים שבהם ריכז במיוחד עבודתו העתונאית היו – ההסתדרות ומפעליה, ובעיקר הנמל ובתי־החרושת. יותר מכל היה קרוב ללבו כל צעד של פיתוח חיפה, העיר שדבק בה לאהבה וחש עצמו בה אזרח מלא, המשרתה מרצונו, נוסף על מילוי חובתו. על כן לא פסק מהרצאות ופעולות הסברה בחוגים רבים ושונים.

בתקופות שונות הרצה בבית המדרש למורים בחיפה, בחוגי צבא־הגנה לישראל בצפון ובארגוני נוער שונים.

באוגוסט 1952, בדרכו מהרצאה בפני נוער בראש־הנקרה, מטעם הקרן הקימת לישראל, נפצע קשה בתאונת־דרכים. ואולם, אך חזר לאיתנו, שוב הטיל על עצמו כל אותן חובות ומשימות ציבוריות ואישיות, אשר בהן מצא פורקן לצרכיו הנפשיים והרוחניים.

וגם על ערש־דוי, בבית החולים “הכרמל”, בעיר אותה אהב, לא הועם זיוו האנושי ולא פג מאור נפשו במגע עם האדם, עם ידידיו שוחרים למיטתו ועם שכניו לחולי, אשר סעדם בעידודו.

וגם העט לא הניח מידו.

זכר נזכרנו כפי שהיה כל הימים – יפה־נפש ובר־דעת, חבר וְרֵע, איש הציבור הנושא בעול, עתונאי בעל מצפון ויהודי חם.

ברכה חבס