לקונן בקינה ידועה.

גַּם נַחְנוּ יָצָאנוּ

אָז לַקְּרָב לַדֶּרֶךְ,

שִׁלְטֵי גִבּוֹרִים נָשָׂאנוּ,

הַחֶרֶב עֲלֵי יֶרֶךִ.

גְּדוּדֵינוּ פָּרְצוּ פֶרֶץ

בְּכָל עִיר וָפֶלֶךְ,

נוֹרָא הָיָה לְמַלְכֵי אֶרֶץ –

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ.

וּמֵעֵת אֵל זוֹעֵם

פָּקַד עָלֵינוּ עֶבְרָתוֹ,

מֵאָז לִבֵּנוּ פוֹעֵם

נִשְׁתֶּה כּוֹס חֲמָתוֹ,

מֵאָז נְמִבְזִים וּקְטַנִּים

לָעַמִּים הָיִינוּ שָׁלָל,

רַכֵּי לֵב כַּשְׁפַנִּים,

כִּי לִבֵּנוּ חָלָל.

עַד בֹּא דְבָרוֹ

לְרַחֵם עַמּוֹ בַּצָּרָה,

לְהוֹפִיעַ בְּרֹב הֲדָרוֹ

בְּצִיּוֹן הַיְקָרָה,

עַד הָעֵת הַזֹּאת

נְקַוֶּה, נְצַפֶּה, נוֹחִילָה;

וְעַד יָבוא הָאוֹת…

“אֵיכָה יָשְׁבָה” נֵילִילָה.