לא בעבודה כל־שהיא, לא במפגשי חברה; בבית־חולים “הכרמל”, בחדר של שש מיטות, בין מרותקים למיטותיהם הכרתי את שלמה זרחי ז"ל. הוא שכב מולי. תוך ימים אחדים נדמה היה לי כי ידיד הוא לי משכבר הימים.
למרות כל הסבל שעבר עליו לא גילה סימני סבל; מצב רוחו היה תמיד טוב, ואף במצב הקשה ביותר, גם תוך קבלת עירוי־דם, נכון היה לחייך ולהתלוצץ. בדיחותיו, אף המפולפלות, היה בהן מן הטעם הטוב. הוא אהב את החיים וחדר לכל הטוב והיפה שבהם. כמה נעים היה לשמוע דבריו על ספרות ומוסיקה. עוד אראהו חוזר ושר את שיר “העגלון”, ברוסית, כפי שהכתבתי לו. הוא קידמני בשיר זה בבואי לבקרו לאחר שעזבתי את בית־החולים. לשאלתי מה שלומו, ענה: “משתדלים שיהיה טוב”. הרופאים1 האחיות וכל מי שבא במגע אתו בבית־החולים אהבוהו אהבת־נפש. למרות מצבו הקשה לא הפסיק להתעניין בנעשה בעולם. ראשון היה לקריאת העתונים. בזמן הבחירות להסתדרות עבר בכל חדרי בית־החולים וביקש מכל אחד להצביע ולמלא חובתו. בשעה 10, בליל הבחירות, התקשר עם ועדת־הבחירות ושאל על התוצאות. שמעתיו שואל: “יוסף, ווי איז די פּאלאז’יעניע?”2 כרגיל היו החולים מתוכחים בשאלות מפלגתיות: מפא“י, מפ”ם, אחדות העבודה, והוא מעולם לא התקיף יריב בחריפות, גם כשהותקף. ביום העצמאות התאספו החולים לשמוע נאומו של ד. בן־גוריון, מקלט הרדיו היה בחדר סמוך. למרות שזרחי הרגיש את עצמו ברע באותו יום – נכנס לחדר והאזין, וניכר היה שנהנה הוא מן הנאום.
אבד לי ידיד טוב, רע נאמן, יהודי יקר ואדם טוב.
משה מרשלקוביץ
-
י בשכבו בבית־החולים “הכרמל” הגיש, כחודש ימים לפני מותו, את השורות האלה למנהל בית־החולים ד"ר רוזנקרנץ:
מאת ידידיו ומוקיריו, בביה“ח ”הכרמל".
היום לא יאמן, כי שערך בלובן,
כי כה צברת ותק, שבעת נדודים.
היום אתה אחר: תוריד את כל הכובד
של שנות שירות למען בריאות של יהודים.
היום אתה צעיר: שנית את הכתובת
וכמו אחד סטודנט תצא ללימודים.
ועומס מיותר, כאשר נהוג אצלנו,
תשאיר ואל תדאג, לדרך אל תקח.
ומה תקח אתך? קבל את ברכותינו,
יהא צאתך שלום, ויהא שובך מוצלח.
כי כל אשר תלמד יהי למעננו
ולבריאות עמנו ־ בין כה ובין כך. ↩
- מה המצב? ↩