עתה התפזרו העובדים, ובבית־המלאכה של הצבא פוטרו רוב הפועלים, ואשר לפועלות – לא נשארה אף אחת. היו זמנים ועבדו חברות בבית־המלאכה הצבאי בעבודות מתכת. עבדו במלאכה פשוטה ובעבודות עדינות, שדרשו התמחות, חריצות, תפיסה מהירה ונטיה מקצועית. בידיהן הפקידו את המכשירים היקרים ביותר, וקצינים־מהנדסים גמרו את ההלל על עבודתן הדייקנית למאמץ המלחמה. והחברות עצמן לא ראו כל פליאה בדבר שהן, פועלות עבריות, עושות במלאכה שלא ידעה אשה יהודיה מעולם. והן כתבו פרק חשוב בתולדות תנועת הפועלות בארץ־ישראל.

ופעם אחת, בתערוכה, ליד מכונה מורכבת, פגשתי את החברה הראשונה, זאת שפרצה את המחסום ונתקבלה לעבודה במחנה. אחריה באו עוד. הצלחתה עוררה את מנהלי־העבודה להזמין עוד ועוד פועלות. אבל מעניין, בכל־זאת, איך קיבל המהנדס־החייל, שלא מבני־ברית – את הראשונה? כיצד נתקבלה, איך בחנו אותה, מה שאלוּה?

– זה היה פשוט מאוד – אומרת החברה. – הקצין הציג לי כמה שאלות. עניתי בפשטות, שאינני מכירה את העבודה, אבל אני מוכנה ללמוד אותה, להסתגל אליה. ועדיין היה הקצין מהסס, אם לקבל אותי לעבודה המקצועית. ורק כשעניתי לו על השאלה האחרונה, אמר “אול רייט!” ונתקבלתי.

השאלה היתה: האם תדעי לנסות מקצוע קשה ומורכב כל־כך? עניתי: חושבתני שכן, הרי הייתי חברה בקיבוץ. ומיד אחרי זה – מסיימת החברה – ידעתי, כי נתקבלתי לעבודה.