המכונית היתה מלאה, ואנו, הנוסעים מירושלים, חיכינו, שהנהג יקבל “ויזה” כנהוג, ויסע לתל־אביב. הקהל הירושלמי, שמילא את האוטובוס, החל להתעצבן. על־ידי ישב נער חיור. פניו כהות ופאותיו מסולסלות – כבן שתים־עשרה, ולצדו, במעבר, מזודה קטנה.
אשה במטפחת מנומרת, שעמדה בחוץ, פנתה אלי: בבקשה, אדון, איך בעט אייך. תשים לב לילד. הוא נוסע לכפר־סבא, לבדו. תעזור לו לעבור למכונית אחרת, כשתגיעו לתל־אביב, – ואל הילד פנתה: מלכיאל יקיר, ראה, האדון יעזור לך.
הנער ישב ושתק, והחזיק על ברכיו חבילה עטופה נייר־עתון. אולי התבייש בפני הנוסעים, שבחוּר בגילו נמסר להשגחתו של אדם זר. המכונית זזה סוף־סוף, ונסעה במהירות תל־אביבה.
עד קרית־ענבים שתק הנער, והביט אל נוף ההרים. אחר־כך פתח את החבילה, קלף תפוז גדול, והציע לי החצי. וכאשר הגענו לרמלה – פתח בשיחה.
"…הנה אני נוסע לכפר־סבא. האשה שליותה אותי איננה אמי, היא אמי־החורגת. אנו גרים ב’בתי וארשה', אבל אבא רוצה שאלמד בישיבה בכפר־סבא. ואני שם זו השנה השלישית. יכולתי ללמוד בירושלים, אבל אבא אומר, שלא איכפת לו, אם לא אקבל “סמיכות” מירושלים.
“…אצלנו בכפר־סבא טוב מאוד ב’ישיבה'. אנו לומדים הרבה, אבל גם משתגעים הרבה, – ביחוד לפנות ערב, בין מנחה למעריב. ויש לי שם חברים טובים. אחד מהם – פליט, והוא יודע הרבה מאוד. והוא מכיר את כולם. גם את הקיבוצים. אתה מכיר את ‘רמת־הכובש’?”
כאן בא תורי לתשובה. רציתי לדעת מה הילד הזה, יליד ירושלים, יתום מאמו, תלמיד הישיבה שאינו מדבר עברית – מה הוא יודע על רמת־הכובש. ואולם הוא נשתתק, ועד שהגענו לתל־אביב לא שמעתי מפיו דבר. עזרתי לו לעבור את המנהרה של תחנת “אגד” ונפרדנו.
הפגישה הבאה שלנו היתה בחיפה. ליד חלון־ראוה של חנות־ספרים עמדה חבורה של בחורים ובחורות, ורעשו. אחד הטיולים הקיבוציים, השכיחים כל־כך בחיפה בימי האביב. לפתע הופיע בחור צנום וחיור, שחור־שפם ונוקשה. אסף את המטיילים ובקול של מפקד הודיע: “עולים לכרמל. ב־2 מתאספים כאן. האחראי יהיה מלכיאל”. ואז נזכרתי, כי שמעתי את השם הזה לפני שנים מספר. בשעה 2 פגשתי את מלכיאל במטבח. הוא נשתנה מאוד.
הפעם אני ששתקתי. אילו הייתי נכנס אתו בשיחה, ודאי היה מספר לי, כי ראש־החבורה הוא חברו – הפליט. והוא עצמו – בהכשרה עם הקבוצה ברמת־הכובש.
נובמבר 1947