(למועצת ההסתדרות)

שאלה אחת רבת-ערך וכבדת-האחריות–שאלה כלכלית, חברותית ומדינית כאחת, מחכה לפתרונה המעשי, או למצער, להתחלת פתרונה, ואין המועצה של הסתדרות העובדים בת-חורין להפטר ממנה הפעם, וזוהי שאלת סידור הפועלים הערבים, למצער אלה המשותפים עם הפועלים העברים בעבודת הרכבת, הדואר והטלגרף.

עד השנים האחרונות הצטמצמה פעולתו של הפועל העברי בארץ כמעט אך ורק במלחמתו הקשה והנואשת על זכות העבודה במשקים המועטים של הישוב העברי, שהיו כמעט סגורים ומסוגרים בפני הפועל העברי בן-התרבות ובעל ההכרה, בעטיה של מציאות העבודה הזולה הבלתי מאורגנת ונוחת- השעבוד. שלא ברצונו ושלא מדעתו היה הפועל הערבי, בתוקף מצבו הירוד, מיעוט צרכיו ותרבותו הפרימיטיבית, חותר תחת אפשרות קיומו של הפועל העברי גם בשדה-העבודה היחיד כמעט שנועד בשבילו. במצב זה כמעט לא היה כל בסיס לפעולה משותפת ולהשפעה מעמדית. עכשיו נשתנו התנאים. הפועל היהודי עובד עכשיו יחד את הפועל הערבי במפעלי הממשלה, זאת אומרת במשקים הארציים הכלליים, בנאים שוים;–אולם גובה “השויון” הזה נקבע עכשיו על ידי הפועל מעוט-התרבות והצרכים; המשכורת ותנאי העבודה נקבעים בהתאם לצרכים ולדרישות של הפועל הערבי, מה שמעיק במידה יוצאת מן הכלל על הפועל העברי. הטבת תנאי-העבודה במקצועות אלו על ידי הפועלים העברים לא תצויר בלי השתתפותו האקטיבית של הפועל הערבי. ויצירת כוח מעמדי מאורגן של הפועלים היהודים והערבים לשם הרמת מצב העובדים והטבת תנאי העבודה–הוא תנאי הכרחי בשביל קיומו של פועל תרבותי במקצועות-עבודה אלו.

אם את נכסי המשק הלאומי העברי–הבסיס החיוני והיסודי של חיים לאומיים עצמיים, שבלעדיו אין עם יכול להיות שלם ובן-קיום–עלינו ליצור אך ורק בעבודתנו אנו, כי רק נכסי העבודה העברית יקומו לנו לנחלה לאומית,–הרי בנכסי המדינה הכלליים שאינם מיוחדים לעם זה או אחר–רכבת, דואר ודומיהן–בהכרח יעבדו יחד פועלים מכל העמים החיים בארץ. ויצירת חזית אחת משותפת של כל עובדי הארץ לשם עניניהם המשותפים, זוהי חובתם וזכותם של חלוצי תרבות-העבודה בארץ–זוהי תעודתם של הפעולים העברים. לא תעודה מטפיזית או תיאולוגית, אלא תעודה הנובעת ומותנה מתנאי חיינו ועבודתנו בארץ.

ואין תעודה זו קלה ביותר. סידור הפועל הערבי יתקל בהרבה מכשולים ומפגעים פנימיים וחיצוניים. אבל איזוהי העבודה בארץ שנעשתה על ידינו בלי קושי ופגע על כל צעד ושעל? לא לנו להרתע מפני מכשולים. כל דרכנו סוגה בחוחים וזרעה אבני-נגף–אבל דרך אחרת אין לנו.

ירושלים, טבת תרפ"ב.

(קונטרס, קו)