הפקודה לפנות את הנקודה באה במפתיע. אנשים שישבו שנים רבות במקום. אספו את יקר רכושם, קיבלו הוראות כיצד לעבור את האפיק־הנהר, ויצאו לדרך. ביניהם היה אחד, ערירי בארץ. מאנשי המערב, איש־העבודה, שביקש כל הזמן לגייסו, ועדיין תורו לא הגיע, והוא נשאר בין “האוכלוסיה הבלתי־לוחמת”.

היתה בידו מזודה עם חלקו־מכל־עמלו – חפצים, כסף מזומן ודברי־מזכרת. לפני שהגיע אל האפיק מסרו לו להעביר נשק ככל שיוכל לקחת אתו. הסתכל האיש במטען שלפניו ואמר: תנו לי את המכסימום שיוכל להעביר אדם. וזרק את מזודתו אל המים.

מקרה אחר במערכת של מעשים גדולים וקטנים, שאם באנו לפרסמם אין אנו מספיקים. ואמרתי: יצוין המקרה. כי החבר הזה בודד היה. לא קרוב לו ולא גואל בארץ. וכאשר נכנס סוף־סוף לשורות הלוחמים ונפל במערכה במקום אחר – לא נמצא שואל לקברו. ומודעות־אבל לא הזכירו את שמו. אבל אלה שהיו אתו יזכרו לעולמים את הרגע האחד בחייו של יוחנן האָקר.

תנצב"ה.

7.6.48