והרי הפיגומים מדברים בעד עצמם. והמערבלים יש להם לשון משלהם. והנוף המשתנה ברחובותינו מהווה ממש דיאגרמה חיה רחוב ארוך היה נמדד בכך וכך מטרים של בנינים, ובהמשכם כך וכך מטרים של מגרשים ריקים. עתה נשתנתה הדיאגרמה. השרשרת של בנינים עלתה, החלל של מגרשים ריקים הצטמצם. הנוף המשעמם נשתנה ונתרענן. רחוב יפו, רחוב אלנבי, דרך נוה שאנן, רחוב תל־עמל, קרית־רמז, דרך ההר, רחובות בקרית־עמל ועוד, ועוד – אם נשווה אותם (או את הצילום שלהם, היינו הך) לתמונה של אשתקד, איזה הבדל: היתה שנה קשה ודחוקה, שנה של מצוקה ומועקה, אבל היתה זו שנה של בנין. ולואי ושנת 1954 תהיה שנת בנין מוגבר עוד יותר.

ראיתי את הסיכומים של בנייה בחודש האחרון של השנה שחלפה, חודש דצמבר 1953. לפי “המספרים היבשים” היו בתהליך־בנייה במשך החודש בחיפה (רק בתחומי העיריה): כאלפים חדרי־מגורים, 23 בנינים ציבוריים, 25 בניני־תעשיה, 21 בניני־מלאכה, 23 מחסנים, 122 חנויות, 171 משרדים, 82 חדרי־מלון, 4 בתי־קולנוע, ועוד סככות, קיוסקים וכדומה.

ואפשר להגיד, על משקל הפתגם הידוע: אנחנו בונים – משמע, אנחנו חיים. כי הבנין הוא דופק החיים הכלכליים שלנו, בהווה כמו בעבר. וקצב הבנין הוא קצב ההתקדמות.