מַדּוּעַ אֵינֵךְ שָׁרָה, שׁוֹאֵל הַמְנַצֵּחַ,

אֵיזוֹ מִין זַמֶּרֶת אַתְּ שֶׁשּׁוֹתֶקֶת כְּשֶׁכֻּלָם שָׁרִים.

קֹדֶם אַתְּ צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת לֹא לָשִׁיר

גַּם מִסִּבּוֹת הַשְּׁמוּרוֹת אִתָּךְ,

כִּי הָלַכְתְּ לְאִבּוּד בַּתָּוִים, כִּי נִשְׁבַּר בָּךְ הַקּוֹל,

כִּי הַשִׁיר שֶׁלָּךְ יוֹשֵׁב מִזְּמַן כְּמוֹ בְּ’מַמְתִּינָה' וּמְחַכֶּה

לָקַחַת אוֹתָךְ לְמָקוֹם אַחֵר,

לְאֶרֶץ הָעֵיטִים וְהַבַּזִּים

לֹא הַרְחֵק מִן הַתֹּפֶת שֶׁל דַנְטֶה.

כְּשֶׁאֱלֹהִים חוֹבֵב צַיִד מֻשְׁבָּע

יוֹצֵא לְחֻפְשָׁה,

צִפֳּרֵי מַגֵּפָה אֵינָן עוֹצְרוֹת לָנוּחַ.

שָׁמַיִם עֲצוּמֵי עַיִן

עָטִים עַל חַלַּת הַדְּבַשׁ שֶׁלִּי.

וּמָה אִם צָלַחְתִּי אֶת הַלַּיְלָה

גַּב אֶל הַקִיר

פָּנִים בְּלִי מַרְאָה.