אִמִּי מוֹצִיאָה בְּהֵחָבֵא אֶת קֻפְסַת הַתַּכְשִׁיטִים.

כְּמוֹ בְּלֵדָה מְאֻחֶרֶת פּוֹתַחַת לִבְחֹן בָּאוֹר הָרַךְ

אִם הַכֹּל כַּשׁוּרָה – זֹהַר הָאֶבֶן, בְּרַק הַזָּהָב.

אַחַר תּוֹלָה אֶת הַמַּפְתֵּחַ עַל לוּחַ לִבָּהּ

וְהַצֵּל

צִלּוֹ שֶׁל סָפֵק.

וְאוֹר יְקָרוֹת בָּא בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַתְּפוּחוֹת,

הַמְשַׁנְּנוֹת לְעַצְמָן צוּרוֹת דַּר וְאַחְלָמָה.

מִשְּׁתִיקַת הָרִפּוּד הָאָדֹם בְּבֶטֶן הַקֻּפְסָה

(מֻכְפָּל בַּמַּרְאָה הַקְּטַנָּה)

כְּמוֹ נֵעוֹרָה פִּתְאֹם, הִיא מְאַמֶּצֶת לְחָזָהּ שַׁרְשֶׁרֶת עֲדִינָה,

עוֹנֶדֶת, מְסִירָה, מַסְכִּיתָה לַזִכָּרוֹן הַשָּׁט

בִּשְׁעוֹן זָהָב שֶׁנֶּעֶצַר מָחוֹג עַל מָחוֹג.

עֵינֶיהָ מַאֲפִילוֹת אֲבָל בְּזָוִיּוֹת שְׂפָתֶיהָ נִצְנוּץ.

אַחַר כָּךְ הִיא תַּחְזִיר הַכֹּל לִמְקוֹמוֹ,

אֶחָד־אֶחָד תַּנִיחַ בְּקֻפְסַת הָעֵץ הַיְשָׁנָה

וְתַמְתִּין בְּטֶרֶם נְעִילָה.