מוּל מַדְבֵּקַת הַפִּרְסֹמֶת בַּמִּסְגֶרֶת הָאֲדֻמָה,
הַקְּבוּעָה עַל דֶּלֶת חֲנוּת הַמִּשְׁקָפַיִם
שְׁעוּנָה אִמִּי עַל מַקְלָהּ,
מְזַהָה עֲדַיִן אֶת שֵׁם הַפִירְמָה.
אֵם וְחֵיקָהּ הָרֵיק, כְּמוֹ מוּל הַמַּצֵּבָה
שֶׁלֹא רָאֲתָה – שֶׁלֹא
תִּרְאֶה.
אַחַר כָּךְ עַל הַסַּפְסָל, כּוֹבָעָהּ הַלָּבָן מֵצֵל עַל עֵינֶיהָ
הַצּוֹפוֹת בַּעֲנָן צִפֳּרִים כִּשְׁרִיקַת כַּדּוּר תּוֹעֶה
מֵעַל רֹאשָׁהּ.
כַּמָּה כְּבָר נוֹתַר לָהּ עוֹד לִלְכֹּד בָּעַיִן
אֶת הַנִּרְאֶה,
וְהַבִּלְתִּי נִרְאֶה
נִבְלָע
אֳנִיַּת מִלְחָמָה שׁוֹקַעַת לְאִטָּה.