“אֵבֶל אַהֲבָתִי”, אָמַר פַּעַם מְשׁוֹרֵר

שֶׁקִנֵּחַ אֶת הַמָּוֶת בְּסֶרֶט טוֹב.

בַּחֹשֶׁךְ שֶׁלֹּא לְהַפְרִיעַ לַסּוֹבְבִים,

מִישֶׁהוּ אַחֵר לָחַשׁ בַּנַּיָּד אֶת מִלּוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת,

נִשְׁעָן עַל אֶבֶן הַטּוֹעִים.

לִפְנֵי שֶׁהָפַךְ פָּנָיו לָאַיִן

רָאָה בַּחוּץ זְקֵנָה נוֹעֶלֶת נַעֲלֵי רִיצָה

וְלֹא מִתְכַּוֶּנֶת לָזֶה,

אֲבָל רַגְלֶיהָ כְּבָר חָצוּ אֶת הָאַל־חָזוֹר.