לוגו
האֶפּוס ההומרי ותרגומו העברי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

א    🔗

הרוצה לטעום טעם יצירה אמנותית גדולה, לשקוע בה בכל החושים כבעולם של ממש, ועם זה להיות נתון להרגשה עמוקה של סיפוק אסתיטי, להינשא על גלי יופי מרנין ומרענן – ילך לו אצל האֶפּוס ההומרי, אצל שירות האיליאס והאודיסיה.

כאֵלָה אתיני, שקפצה מראשו של זוס כלולה בהדרה, מצוינת בחכמה ובגבורה, מחוננת בכל כשרון מלאכת כפים ומושלמת בכל מעלות הגוף והרוח – כן נתגלה לעולם האֶפּוס היווני כשהוא מוגמר ומושלם, רב תוכן ורב עניין, מצוין בסגולות ובמעלות אמנותיות, שעקבות התהוותן והתפתחותן נעלמו במרחקי הזמנים. דורות של חוקרים ומלומדים עמלו לפענח את סוד התהוות האֶפּוס היווני, לגלות את החוקים ואת הכללים שעל פיהם נוצר, ועדיין חידת התרקמותו והתפתחותו נשארה חידה, והיא קיימת בעולם המחקר הספרותי כ“הבעיה ההומרית”. בעיה זו העסיקה עוד את העולם העתיק, ההלניסטי, וכבר אז נתעוררו השאלות והספיקות בעניין מוצאו ותולדותיו של האֶפּוס, והיא מוסיפה לתופס מקום רחב במדע ההיסטורי־פילולוגי־ספרותי עד היום הזה.

יש משהו דומה במעמדה של שירת הומירוס בתרבות יוון למעמדם של כתבי הקודש שלנו בתרבות ישראל. כתנ"ך בישראל, כן שימש האֶפּוס אצל היוונים מקור של לימוד ושל חינוך לנוער ולאומה. זה היה “ספר הספרים” או “שיר השירים”, שעליו התחנכו דורות לחיי מוסר וגבורה, לחיי אמונה ומעשים טובים, להכרת האדם והעולם. וכתורה היהודית, כן ניתן גם הומירוס לפירושים מפירושים שונים, לשיטות ולמידות של דרש ושל רמז וכו', עד כדי התהווּת מדרש הומירוס, שבו למדו מן המפורש על הסתום וממנו לקחו לקח להתנהגות הפרט והכלל, ליחסי אדם וחברה.

והוא הדין לגבי הדמיון בשיטות המחקר והניתוח המדעי והספרותי, שליוו את שתי היצירות הגדולות האלה של הרוח האנושי. פרופ' מ. ד. קאסוטו2 הראה את ההקבלה המפתיעה בכל גלגולי המחקר שעברו על שתיהן עוד החל מהמאות ה־יז וה־יח: גילוי סתירות וסתומות, הפרדה ל“תעודות” קמאיות, שמהן הורכבה היצירה, חיפוש אחרי “גרעין”, שממנו התפתחה היצירה בדרך של “השלמה”, גילוי עקבות ה“עורך”, וכו' וכו' – השערות חריפות ומפולפלות, היפותזות ותיאוריות תלויות בשערה – בצד חדירה עמוקה לרוח הדברים ולגנזי האמת היצירתית.

אולם כמו בכתבי הקודש שלנו, כן גם בשירת האֶפּוס היווני לא גרעו ההשערות והניתוחים אף כל שהוא מערכה הנצחי של היצירה, מיופיה הנשגב ומאמיתה הפנימית. ולא זו בלבד, אלא אף אצל המלומדים גוברת התפיסה הבלתי אמצעית של שלמות האֶפּוס, והיא מחזירה אותם במידה מרובה אל ההשקפה ה“אחדותית” בדבר התהוותה וחיבורה של היצירה.

עולם מלא ניתן לנו באֶפּוס, עולם שהוא כל כך רחוק מאתנו מבחינת ההווי, ארחות החיים, המידות, האמונות והדעות, ועם זה הוא כל כך קרוב לנו מבחינת המהות האנושית, מבחינת רוח האדם וחוויותיו. עשיר ומגוון הוא עולם האֶפּוס והוא מקיף את חיי האדם על מסכת רגשותיו ויחסיו, מאווייו ומלחמותיו, נצחונותיו ומפלותיו בהתנגשותו עם גורמי טבע וחברה, בהתלבטותו המוסרית והרגשית. הוד של עתיקות חופף על העולם הזה, הוא מלא איתנוּת וקולוסאליות מצד אחד וקסמים ופלאים מצד אחר, הוא מאחד בתוכו את האפשרי ואת הבלתי אפשרי, את הראציונלי ואת האי־ראציונלי גם יחד. ועולם זה נתון כולו במעטה של ריאליות, של מציאות ממשית ומוחשת, המעוררת אמון והשתתפות. זאת היא הממשות של קיום האדם, של יחסי פרט וחברה, של מעשים תקיפים, של כאב ושל אושר. ואף מערכת האֵלים והאֵלות, עולם המיתולוגיה, שכל כך נתרחקנו ממנו, שהוא כל כך זר לרוחנו – גם הוא קם פתאום חי לנגד עינינו, והוא כאילו טבעי ומחויב המציאות. נדמה כאילו אלים אלה לא רק גורמים לנו הנאה, אלא אנו גם נכנעים למשפטם ומושפעים מדיוניהם ומשיקוליהם. בקיצור, עולם עתיק, רחוק וזר – והוא קיים ברעננותו ובחידושו, הוא גורף אותנו במערבולת העניין שבו הוא מחייה את דמיוננו, הוא מסעיר את נפשנו, הוא גורם לנו תענוג. וכל זה בזכותה ובכוחה של האמת היצירתית, של השלימות האמנותית, ובראש וראשונה של אמנות הסיפור. המעשים והאירועים קמים וחיים ברוחנו. אנו מתפעלים מהם ואנו משתפים עצמנו בלבנו בכל הגורלי ובכל הטראגי, בנשגב ובאידילי, בניסי ובפלאי. והכל ממוזג ומלוכד, ריאלי וממשי, כהיות הדברים במציאות הממשית.

ודאי שאמנות הסיפור של האֶפּוס יש לה מערכת כללים וחוקים, שהם שונים לא במעט מהסיפור המודרני; סגנונו מעובד ומלוטש ונתון במסגרת של צורות ונוסחאות קפואות; מבנהו מחושב ומתוכנן, אולם כל הכללים וכל הצורות אינם מחוצה לו, אלא הם גלומים בתוכו, הם אורגאניים לו. הם לא קדמו לשירה, אלא נוצרו יחד אתה, כשם שחוקי הבריאה צמודים לה ונתונים במהותה. חוקים אלה, חוקי האֶפּוס, מתגלים לחוקר ולמבקר מתוכו, אולם הקורא נהנה מן האֶפּוס אף בלי ידיעת החוקים שלו, כשם שאנו נהנים מהטבע גם בלי דעת חוקיו ויסודותיו.

 

ב    🔗

שתים הן השירות המהוות את האֶפּוס היווני, ההומירי, והן כשני פנים של ההוויה האנושית. שונות הן זו מזו בתוכנן וברוחן ועם זה הן ממלאות ומשלימות אחת את חברתה. למרות מה שמיחסים אותן למחבר אחד, הרי לאמיתו של דבר מרוחקות הן זו מזו גם בזמן חיבורן – האיליאס, לפי המקובל, היא פרי המאה השמינית לפני ספיה"נ, והאודיסיאה מאוחרת ממנה לכל הפחות במאה שנה – ובכל זאת שתיהן טבועות בחותם אחד, חותם הרוח היוונית המקורית, ששתיהן מבטאות אותה במלואה.

ציר העלילה באיליאס הוא כעסו של אכילבס (אכילס). אותו מציינת במקור היווני3 המלה הראשונה שבה פותח האֶפּוס, והוא הגורם והמניע לכל שפע העלילות והמעשים הממלאים את השירה. זמן הפעולה אינו ארוך ביותר, כחמישים יום בשנה העשירית למצוא על טרויה, היא איליון, שעל שמה נקראת השירה. אולם היקפה גדול ביותר, ותוכנה רב צדדים ורב אירועים, משופע בטיפוסים שונים, בתיאורי קרבות עזים של יחידים ושל מחנות שלמים, בתמונות הווי של עיר ושל משפחה וכו‘. באיליאס יש קרוב לשישה עשר אלף חרוזים המחולקים לעשרים וארבעה שירים (חלוקה מאוחרת, לפי מספר האותיות באלף־בית היווני). על השירה כולה מרחפת רוח של נעורים ושל גבורה, על כל הטראגיות שיש בנעורים ובגבורה. מצב הרוח היסודי הוא מצב רוח של גורליות קשה, הרת יגונות וצער, שאין מפלט מהם. אכילס והקטור, הנציגים העיקריים של שני המחנות היריבים – שניהם אהודים ומלבבים, שניהם נושאים בתוכם את היופי האידיאלי של הטיפוס האנושי, היווני, ושניהם טראגיים ביופיים ובגבורתם. תוכן האיליאס כבד ורציני ועם זה דינאמי וסוער. ובשפע המעשים והתנועה בולט כל אופי ביחודו ובתכונותיו העצמיות, ומתגלים יחסי אנשים ורגשותיהם: ידידות, חובה, נאמנות, חולשה, קנאה, שאיפת שררה, וכו’.

נקודת המוצא, כאמור, הוא כעסו של אכילס, הממאן לקחת חלק במלחמה על טרויה, הנמשכת זה עשר שנים. הוא כועס על מלך כל צבאות האכאים, על אגממנון הגיבור אוהב השררה והצבע, שגזל ממנו את שלל המלחמה, שבויה צעירה, שנפלה בגורלו. האלה תטיס, אמו של אכילס, מפילה את תחינתה לפני זווס, שיעזור לבנה המקופח, שלא הרבה נועד לו לחיות עלי אדמות. אכילס נושא אפוא בקרבו יסוד טרגי בעצם הווייתו. השלימות, הגבורה והיופי אינם עשויים להאריך ימים. וזווס מבטיח לא לעזור לצבא האכיים ולגרום להם מפלות בקרבות. מכאן ואילך מתפתחים המאורעות, ראשיים ואפיזודיים, המעבירים לפני עינינו שורה ארוכה של גיבורים שכולם נכנעים לצו האלים ולגורל, המשלים בצל המות אפילו בין אויבים בנפש (ראה את התמונה ההומנית הנפלאה המתארת את פגישת אכילס עם פריאמוס הזקן, אבי הקטור, שבא אליו לבקשו, כי ימסור לו את גופת בנו הנרצח לקבורה, כיאות). שדה הפעולה מחולק בין המחנות השונים, בין האכיים ובין הטרוינים, וכן משמשת במת פעולה לעצמה, משפחת האלים, המחולקים בדעתם ובנטיתם לצד זה או אחר של המחנות היריבים. ויכוחי האלים, מריבותיהם ותחבולותיהם, שעיקרם היסוד הסמלי שבהם, אינם משוללים עם זה גם יסוד קומי ומשעשע. עם קבורתו של הקטור מסתיימת השירה הגדולה הזאת, ובה נסגר מעגל המעשים והאירועים הקשורים בכעסו של אכילס. סוף המלחמה ותוצאותיה, הריסת טרויה וכל היוצא ממנה, שוב אינו בתחום מרכז זה, והשירה אינה מספרת על כך, כשם שאינה עוסקת בכל עשר השנים שקדמו לנקודה זו.

 

ג    🔗

השירה האחרת המיוחסת להומירוס היא שירת האודיסיה. גודלה הוא בערך כגודל האיליאס, וגם היא נתחלקה בתקופה מאוחרת לעשרים וארבעה שירים. נושאה של האודיסיה הוא הגבר רב המזימות, רב הנסיונות ורב העלילות, אודיסבס (אודיסיוס), הוא ונדודיו אחרי הריסת טרויה. במלה זו גם פותח האֶפוס במקורו (גבר רב־נסיונות – עליו נא ספרי לי המוּזה). גם כאן עוברים לנגד עינינו המון טיפוסים ומעשים והרת פתקות, עולם עשיר של פלאים וקסמים ומעשי נסים וכן גם תיאורים ריאליים של הווי, של חיי משפחה, יחסי אבות ובנים, אורחות חיים וסדרי בית. אולם בניגוד לאיליאס רוחה של האודיסיה היא רוח של אופטימיות, של שמחת חיים ושל חכמת חיים, עליה מרחפת תבונה של בגרות. היא גם מכוונת להרגעה, להכניס שלווה לנפש, למרות הכרת כל הפגעים וכל הקשיים שבמציאות. היא מביאה, איפוא, את הקורא לחזות ב“סוף הטוב”, בנצחון הנאמנות והאהבה. הגיבור עצמו מסמל את הרוח היוונית הערה, הסקרנית, השואפת להכיר עולם ומלואו, מסתרי החיים ופליאותיהם. זו היא רוח סוחרים הרפתקנים, תאבי חיים ועליזי חיים, יורדי ימים ועוברי ארצות רחוקות. ועם זה חזק בה, באודיסיה, גם היסוד האידילי וגם היסוד האגדי. חוג המשפחה והבית מהווה את נקודת הגעגועים והמשיכה, ופלאי הבריאה והעולם, נותנים מקום לבדיות ולגוזמאות “צ’יזבאטיות”.

מבחינה מסוימת משמשת האודיסיה המשכה של האיליאס. זמן הפעולה הוא סוף השנה העשירית אחרי כיבוש טרויה והריסתה. אולם בסיפורי הגיבורים והנפשות הפועלות מתגלים בדרך רטרוספקטיבית כל המעשים שאירעו בשעת כיבוש העיר ואחריה וכל אשר קרה ואשר עבר על גיבורי היוונים מאז ועד נקודת הסיפור. רוב הגיבורים החשובים שבאיליאס, כחיים כמתים, מופיעים ונזכרים בהמשך הסיפור באודיסיה. בשירה משולבים ומצורפים כמה וכמה מוטיבים ספרותיים, כגון מוטיב הבעל הנעדר זמן ממושך מביתו, הסכנות הצפויות לבית משום כך ותשובתו לבסוף לקחת נקם מאויביו ומדורשי רעתו; מוטיב האשה הנאמנה, המחכה לבעלה ומתגברת על כל הפיתויים וההצקה מצד ה“מחזרים”; מוטיב הבן היוצא לחפש את אביו האובד, ועוד. האודיסיה מתחלקת לכמה וכמה חטיבות עצמאיות, שהיוו אולי פעם שירות נפרדות ושלימות לעצמן ושנתחברו ביד משורר אמן לקומפוזיציה אחת, שחלקיה מתאימים זה לזה התאמה אמנותית והגיונית.

 

ד    🔗

האיליאס והאודיסיה מיוחסות להומירוס. אין שום ידיעות ברורות ומבוססות על דבר אישיותו, חייו, מקום הולדתו ומעשיו של המשורר. שבע ערים, או יותר, רבו ביניהן על הכבוד להחשב כמולדת הומירוס. מה שמסופר על תולדותיו בביוגרפיות שנשמרו מן הזמן העתיק הוא אגדי, עטוף ערפל ובלי כל יסוד. גם על דבר זמנו אין שום מסורת בטוחה ונאמנה, וכבר בעולם העתיק היו דעות שונות על הזמן שבו חי. עצם השם הומירוס נתפרש לא כשם פרטי, אלא כשם כללי, סמלי, שהוראתו: הסומא, ובהתאם למסורת על עיוורונו, הוא מתואר תמיד באמנות הפלאסטית ובספרות בדמות זקן עיוור. להומירוס יחסו עוד הרבה שירים אֶפיים, שהמשוררים־הרפסודים היו קוראים באזני הקהל באסיפות ובמסיבות חג. כזה הוא קובץ ההימונונות ההומריים, שנשמר עד היום. שמו של הומירוס היה כמעט שם כולל ליצירה האֶפית ההירואית. כן יוחסו לו גם אֶפּוסים סאטיריים. אולם ההשקפה הביקורתית שללה ממנו את רוב החיבורים, ולא זו בלבד, אלא שלא יכלה לקיים באישיות אחת אף את מחברם של האיליאס והאודיסיה. כל זה וכן הניתוח הביקורתי של השירות, חקר התהוותן והשתלשלותן – שייך, כאמור, ל“בעיה ההומירית”. אולם מה שנוגע לעולם התרבותי הכללי, הרי נשאר השם הומירוס כשם הנערץ של המשורר האֶפי הגדול ביורת שקם לאנושות, כמחברם של שתי שירות האֶפוס, האיליאס והאודיסיה. שאחדות של רוח ושל סגנון ושל אמצעים פיוטיים נסוכה עליהן.

נציין אחדות מהסגולות הפיוטיות היוצרות את האפי המיוחד של האֶפוס ההומירי. ראשית כל “הרחבות האֶפית”, אותו אורך רוח בסיפור, אות מתינות, המחשיבה כל פרט ופרט ומוסרת אותם מתוך הנאה פנימית, ומכאן החיות והמוחשות בתיאור ובסיפור. לפעמים תיאור ההכנות לאיזו פעולה, תיאור הדרך שהגיבור הולך בה למטרתו, תופסים הרבה יותר מקום מן הפעולה או המטרה עצמן. הוסף לכאן את הדימויים ואת המשלים ההומריים המפורסמים. משלים אלה מתפשטים לפרקים עד כדי שירים קטנים שלמים כשהם לעצמם, הנושאים בקרבם תיאור נוף וחוויית נוף ונוסכים על הקורא מצב רוח לירי מיוחד. ביחוד עשירה במשלים כאלה האיליאס, שלפעמים הם מופיעים בה לא ביחידות אלא מצורפים, שנים שלושה משלים בזה אחר זה (ראה איליאס, שיר יז, 735 – 761). כן יש להזכיר את החזרות של נוסחאות תיאוריות קבועות, נוסחאות של פתיחות וסיומים, פניות בדיבור, תשובות וכו', וכן את התארים הקבועים המלווים אלים וגיבורים והם צמודים אליהם. אלה המכונים “תארי הקישוט”. כל זה יחד יוצא באֶפוס יצירות ומעניק לו כוח של חדירה לנפש השומע, של השפעה, של הסבת תענוג אֶסתיטי. לא מעט חשיבות יש בתוך כל זה גם לחרוז ההאֶכסמטרי, למקצב הרחב של שישה דאקטילים, שהאחרון נתקצר לטרוכיאוס. זהו חרוז המכוון לקריאה ריתמית, הנוסך גם הוא מצדו הרגשה של רחבות וסיפוק. אולם התכונה העיקרית של הסגנון האֶפי היא אולי ה“נייטראליות” המוחלטת של המשורר. בשום מקום אין הוא מגלה את אישיותו, את השקפתו, את טעמו, את יחסו אל המסופר. בין שהדברים מזעזעים ובין שהם מענגים, בין שהם ריאליים־מציאותיים ובין שהם דמיוניים אגדיים – את הכל מלווה ה“שלווה” של המשורר המספר שתפקדו רק אחד: לעשות את הסיפור חי וממשי, כאילו הוא בעצמו, המספר, היה עד ראיה למתרחש, ורצונו להחיות את הדברים בלבו של השומע. וכן אומר אודיסיוס למשורר דימודוקוס בחצר הפיאקים:

דֵימוֹדוֹקוֹס, מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל בְּנֵי הָאָדָם,

אוֹ שֶׁלִמְּדַתְךָ הַמּוּזָה, בִּתּוֹ שֶׁל זֶוְסְ, אוֹ אַפּוֹלוֹן,

יַעַן כִּי תֵיטִיב לְשׁוֹרֵר אֶת גּוֹרַל בְּנֵי הָאַכַיִים,

דָּבָר עַל אָפְנָיו, סִבְלוֹתָם, מְרִי עָצְבָּם וַעֲלִילוֹתָם,

כְּאִלּוּ הָיִיתָ גַּם אַתָּה עִמָּהֶם שָׁם, וְאוּלַי שָׁמַעְתָּ.

(אודיסיה, שיר ח', 487 – 491).

 

ה    🔗

זכתה ספרותנו, ותרגום מלא של האֶפוס ההומרי נעשה בה בידי שאול טשרניחובסקי. טשרניחובסקי היה לא רק משורר גדול ומתרגם אמן, הוא היה, על פי שורשי נפשו הפיוטית, קרוב לרוח האֶפוס והאֶפיקה ולעולם הארכאי־המיתי.4 בשבילו היה האֶפוס חוויה ותחושה, ואותן השתדל להלביש בלבוש עברי הולם, בלשון מוצקת־ארכאית, שהיתה גם היא משורשי הוויתו השירית. והעבודה לא היתה קלה כלל וכלל – לכבול את העברי בכבלי ההאכסמטר, ויהיה זה אפילו בטעם המלעילי; לצקת את הרחבות ואת השלווה האֶפית לתוך הלשון העברית הסוערת והלירית; למצוא ביטוי אדקוואטי לכל הריאליה, הזרה לתרבות העברית העתיקה, וכל המחשבה והרגש, השונים כל כך ממערכת הרוח של העברי העתיק והחדש; וליצור אקוויוולנטים לנוסחאות הקבועות ולתאים המקשטים, המלווים את שמות האלים והגיבורים. כל זה דרש אינטואיציה פיוטית עמוקה, חוש לשוני והבחנה דקה בצליל וברוח הצירופים השונים, וגם יגיעה מרובה, עבודה של חיפוש ובירור והתאמה וליטוש. הרוצה להתחקות על עקבות העבודה הזאת, יוכל לעשות את הדבר בדרך של השוואה בין קטעי תרגום של האודיסיה, שתרגם המשורר זמן רב לאחר האיליאס. חוץ מההבדל שיש בשתי היצירות האלה מבחינת הרוח והכובד גם במקור, נתוסף בתרגום האיליאס גם הקושי של הלשון, החספוס ההכרחי, שהיה כרוך בעבודת ראשונים זו. לעומת זה לשון התרגום באודיסיה קלה יותר וחלקה יותר, שוטפת ורעננה הרבה יותר מאשר באיליאס. מורגש כי במשך הזמן נצח המשורר הרבה מפריעים, התגבר על הרבה מכשולים והגיע להישגים גבוהים במלאכת התרגום של האֶפוס היווני.

 

ו    🔗

ועניין בפני עצמו הוא המשקל של האֶפוס, שהוא ההאֶכסמטר, מלך המקצבים. טשרניחובסקי תרגם את האֶפוס בנגינה המלעילית, שבה גם כתב את רוב שיריו המקוריים. הנגינה המלעילית יש בה הרבה אפשרויות מבחינה זו, ויש בה הקלה לא קטנה במלאכת התרגום. בהקדמה לתרגום האיליאס מזהיר המשורר בדבר הצורך להקפיד בשמירה על הקריאה ה“אשכנזית” מבחינת ההברה ומבחינת הנגינה. אך דא עקא, שההברה ה“אשכנזית” אינה אחידה, אינה מוגדרת, ובפיו של המשורר היו לה כמה גוונים מיוחדים, שאינם שגוּרים אף אצל כל המשתמשים בהברה זו. שורה כמו:

וְצִבְאוֹת הַטְּרוֹיִים הוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹתָיו שֶׁל הֶקְטוֹר בֶּהָמוֹן

יש בה הברה נוספת בתחילתה, בדאקטילוס הראשון, שהמשורר בוודאי הבליע אותה בקריאה, וכן גם בדאקטילוס הרביעי (בעקבותיו) המשקל מתקבל איפוא (הקריאה מימין לשמאל):

/ / / / / /

(v ) – v v – v – v (v ) – v v – v v – –

או שיש לקרוא בהבלעה כמעט בלתי אפשרית את ה ־ו של “וצבאות” וכן “בעקבותיו”, מה שמסרס את המבטא הנכון של המלים גם בהברה האשכנזית הרגילה.

תרגומו של טשרניחובסקי לאֶפּוס ההומרי, לשתי האֶפופיות, האיליאס והאודיסיה, הופיע עתה בפעם הראשונה ביחד, בכרך אחד גדול ומהודר. המהדורות הקודמות של האיליאס ושל האודיסיה הופיעו במפורד ובמרחק גדול של זמן בין אחת לחברתה, והן אזלו מן השוק. יש לקוות, כי הפצתו של התרגום בין קהל רחב של קוראים יהיה בה משום יסוד חינוכי חשוב, חינוך להבנת שירה גדולה, להבחנה בערכי יצירה, לטעם טוב ולהנאה אמנותית גם יחד. זאת ויותר מזאת, ספרותנו, שהיסוד האֶפי בה רופף וחלש, צריכה לקלוט ולספוג לתוכה את האֶפוס הגדול, את מוצקותו ואת רצינותו, את האמת ואת התום שבו, כדי שתוכל להגיע ביום מן הימים ליצירת האֶפוס הלאומי הגדול שלנו, זה שדורנו סיפק ומספק בשבילו את החומר ההיסטורי עשיר המצוקה והגבורה.

(“הארץ”, תרבות וספרות, ספּטמבר 1962)

© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.


  1. איליאדה – אודיסיה, מאת הומירוס, תרגם מיוונית שאול טשרניחובסקי, הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב תשי"ד.  ↩

  2. תורת התעודות וסידורם של ספרי התורה, מאת מ.ד.קאסוטו, הוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים תש"ב.  ↩

  3. כעס אכילס בן פילס שירי, אלה, וספרי.  ↩

  4. ארוכה שורת היצירות האֶפּיות־השיריות שתרגם המשורר, אֶפּוסים עתיקים וחדשים, החל מגילגמש, בריאת העולם, קלוַלה וגמור בהיאוַתה וברנקה שועל.  ↩