בְּשָׁלֹשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר קָפַץ הַצּוֹרֵף מֵהַמִּרְפֶּסֶת שֶׁלּוֹ.
חָשַׁבְתִּי, הַשֻּׁלְחָן הַיָּשָׁן שֶׁאִמִּי קִבְּלָה מִבֵּית הַזְּקֵנִים ‘מַלְבֵּן’ קָרַס.
– מַה שֶּׁגָּמַר אוֹתוֹ זֶה מַס טִפְּשִׁי עַל מְטִילֵי זָהָב, וְאֵיךְ מְחַשְּׁבִים אוֹתוֹ.
וּמַה זֶּה אוֹמֵר בְּעִנְיַן פַּרְנָסָה.
לֹא, מַה שֶּׁגָּמַר אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יָדַע לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל,
הוּא תָּמִיד עָבַד.
אֵיךְ זֶה לָאָדָם אֵין טְקָסִים בְּבֵיתוֹ, רַק זָהָב.
אַחַר־כָּךְ בָּאוּ וְעָלוּ הַצְּוָחוֹת.
הָאִשָּׁה בִּכְתֹנֶת לַיְלָה רָאֲתָה אֶת תְּרִיס הַמִּרְפֶּסֶת פָּרוּץ לִרְוָחָה.
הִיא אָמְרָה, “שֶׁכֹּה אֶחְיֶה לֹא שָׁמַעְתִּי כְּלוּם.”
וּמִי יָכוֹל בְּלֵיל חֹרֶף לִשְׁמֹעַ מִפְרֶקֶת מִתְפָּרֶקֶת אֶל כֹּבֶד גּוּף.
– זֶה הַזִּמְזוּם שֶׁל הַמַּחְרֵטָה שֶׁנִּכְנַס לוֹ לָאֹזֶן לִנְהֹם שָׁם
וְלֹא נָתַן מָנוֹחַ. גַּם מְחָטִים וְדִקּוּרִים לֹא הוֹעִילוּ.
– לֹא, זֶה הַפַּחַד.
– זֶה הַחַיִּים.