לאהרֹן שבתאי

אֲנִי לֹא עוֹשָׂה כְּלוּם

רַק פָּתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ

מִן הַמַּחְתֶּרֶת – פְּגִישַׁת אוֹהֲבִים,

שֶׁאֲהוּבֵיהֶם רְחוֹקִים

וְנִשְׁאַרְנוּ בַּהִדְהוּד הֶחָלוּל שֶׁל שְׁנֵי כַּדִּים

מְבֻקָּעִים –

מִמְצָאִים קְדוּמִים הַמְּלֵאִים בֶּעָפָר,

שֶׁהָיָה פַּעַם מֵזִין אֲדָמָה פּוֹרִיָּה וּרְטֻבָּה

                  וּדְשֵׁנָה.

יָשַׁבְתִּי בַּכֻּרְסָה הַמְּרֻפֶּטֶת מוּלְךָ בַּסַּפָּה

וּמְנַגֶּנֶת בַּפְּסַנְתֵּר בְּקֶשֶׁב וּבַהֲבָנָה

לְצַד הַצֶּ’לוֹ הַבּוֹדֵד וְהַשָּׁבוּר שֶׁלְּךָ

א.ש. הַמְּהֻלָּל מְתַנֶּה אֶת מֵרֵרַת אַהֲבָתוֹ

וַאֲנִי מְנַגֶּנֶת וּמְנַגֶּנֶת

אֶת הִימְנוֹן הָאֵיבָרִים הַנְּטוּשִׁים

לְמִן הַבֵּיצִים הָעֲזוּבוֹת וְהַלֵּב הַמִּתְבַּלְבֵּל

שֶׁמְּלַבְלֵב רֶגַע וּמִתְנַתֵּק מִיָּד,

נוּרָה שְׂרוּפָה

וְעַד לָאֵיבָר הַמֻּרְעָב כְּדָג זָרוּק

בְּמִסְדְּרוֹן אָפֵל בְּשׁוּק לַיְלָה,

אֲפִלּוּ שֶׁאֵין לִי אֶת מַה שֶּׁיֵשׁ לְךָ –

הַאֲמֵן לִי, יָכֹלְתִּי לְהַחֲלִיף אִתְּךָ

רְגָשׁוֹת, אֲנִי כָּמוֹךָ בְּדִיּוּק

בְּאַהֲבָה, וְנֶאֱהֶבֶת כְּאִשָּׁה.

7.10.89