שטי עברי ואל תפריעי, / למעוף ולדמיון! / משאלתך לי אל תביעי, / שוב לשמוע אין רצון!
בשממה זו הנקרחת, / מבודד ומסוגר. / ישותי היתה נידחת, / לא מודע ולא מוכר!
לא ארגיש בחום השמש, / לא אכיר משטח רקיע! / את אשר הגיתי אמש: / לא אוכל לך להביע!
מי הושיב אותי בסוהר? / לא חשוב ולא ידוע! / מחיי שולל הזוהר, / לא אשאלה אף מדוע?
לא ידעתי מי קובע: / אורח איש וגורלות? / מעיין של מי נובע: / שקט, אושר, מאורות?
יום היה וטוב חזיתי, / לי נראה חלום של פז! / בי ובך רבות הגיתי, / אהבתיך מאוֹד עוד אז!
יום היה ולב קודח, / לרגלך שטחתי דוֹם! / לך השמש הזורח, / לך השחר, אור היום!
את הארץ ושמים / לך הכנעתי בידי! / דמותך לי לעיניים, / אש תמיד לך בלבי!
ופתאום ניתק הקשר, / קץ לפלא, סוף חזון! / נהרס פתאום הגשר, / בין הרגש לדמיון!
תקפני אז הפחד / השתרר עלי השכול! / המכה היתה ניצחת, / החיים עמדו ליבול!
והם קפאו כפרח קט, / בין כפים בבוא הקור! / לא לטפה אותם היד, / לא חמם אותם האור!
והכל פסק לפתע: / הזהב לא התנוצץ! / לא נקלט בגן הנטע! / לא הבשיל פירות העץ!
יום הגיע, ריק, קרח, / וחסרה דמעה בעיין! / והלב המתיפח, / תנחומים בקש, ואין!
שנות האבל לא מתקו לי, / מות הרגש לא נעם! / שפתיים לא נשקו לי, / לקראתי לב לא פעם!
תנחומים לי אל תביעי, / מנת חלקי הכליון! / שטי, עברי ואל תפריעי / למעוף ולדמיון!