לָמָּה תִבְכֶּה, לָמָּה תֵילִיל, נֹדֵד חַלֵכָה,

עַל עֲזָבְךָ אֶרֶץ הֱקִיאַתְךָ מִגֵּוָה?

הִנֵּה גַּם אָנֹכִי מֵאַרְצִי אֵלֵכָה,

גַּם הִיא הֱקִיאַתְנִי – וְנַפְשִׁי מַה שְּׁלֵוָה.

אֲיֻמִּים הַחַיִּים וְנוֹרָא מוּתֵנוּ…!

אַךְ אַל נָא שְׁנֵינוּ מִפְּנֵיהֶם נֵחַתָּה,

לֹא עֵצִים יְבֵשִׁים אָנֹכִי וָאָתָּה,

וּמֵגָּלָם קַהָה לַכְחִיד עָצְמֵנוּ.

אַתָּה הֹלֵךְ לְחַיִּים – לֵךְ וְהִלָּחֵם,

וַאֲנִי עַל מִשְׁכָּבִי אַשְׁלִים מִלְחַמְתִּי

וְכָמוֹנִי כָמוֹךָ אַל נָא נִנָּחֵם

עַל חֲלוֹמוֹת שֶׁתַּחֲלֹם וְעַל אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.

לֹא מִקְסַם כָּזָב רָאִיתִי בַחֲלוֹמִי

וְתַרְמִית עֵינַיִם גַּם אַתָּה לֹא תֵחַז;

לָכֵן אַל תִּירָא כָמוֹנִי מִשַּׁחַת,

הֵא לְךָ עֵטִי, עֲלֵה רֵשׁ מְקוֹמִי!

ספ"ב 14 יולי 1892.