עיניים חולמות והפה הצמוד, / עוררו בליבי רגשות של יתמות! / וקמט קטן במבואו של הפה, / לי גלו נצורות על עבר והווה.
ראיתי אותה והכרתי מיד: / את לבה השבור, ערירי ובדד! / מיותם הוא הגוף, יתומה הנשמה, / לא קרן של אור, לא שביב נחמה!
לילות ארוכים בחדרה החשוך, / עיניה פקוחות, נעדר החיוך! / וטורדה מחשבה היא אחת מיוחדת: / אי נחמה לנפשי הבודדת?
עם בוקר עייפה, נעצמו העיניים, / השחר מזמן כבר מבריק בשמיים! / והיא תדמדם לא ערה ולא נים, / חזון ומציאות יתחלפו כצללים!
ורבים הצללים, הם שחורים, אפורים, / לנשמה העוטיה הם זוחלים וחודרים! / ורבה העצבת, גדול הוא הכאב, / גדולה השממה הקרחה שבלב!
ושוב נפקחות העינים האל, / אורן הכבוי לא יבריק, לא יהל! / החדר, הבית, עולם זה הזר, / גופה היא עצמה כבר נראה מיותר!
ויום אחר יום כבמרוץ תחרות, / יחלוף, יעבור, לאטו בעצבות! / סביב שממה ובלב דכאון, – / ועטוף זה הגוף הקודר ביגון!
ויש שתבריק שאלה בת חלוף: / הזוהי איפוא דמותו של הסוף? / הכחתף יבוא זה הסוף הנמהר, / וזהו הקץ? האם זהו הגמר?
אך עוד מעט קט וכבתה השלהבת, / ואין מענה לישות הדואבת! / ושוב ישתלטו הדממה והשחור, / לא זיק נחמה ולא קרן של אור!…