הליל חלף והשחר בוקע, / בפחד אקשיב ואשמע מן הדמי: / חרחור גסיסה של אדם הגווע, / זהו קולה של אמי…
פני קלף צהובים שלפתע קטונו, / אף מזדקר שחוור והלבין… / ידים קפוצות שכאילו נכונו: / ללחום, לנצח, לקרוע גזר דין!
הראש התרומם בגאון והרתיע, / הגוף התפתל כאילו התנצח! / לוחם שזנק אל הקרב המכריע: / עם אחד נעלם התוקף ומרצח!
ופתע שקטה, רק הניעה ביד, / אין אונים, עייפה, מנוצחת בקרב! / ואגל דמעה התגלגל וירד, / כדמעה חרישית של תינוק נעלב!
עוד קט ופקחה לרווחה העיניים, / זכות ותמימות, עמוקות מיני ים! / בהן השתקפו רחמי השמיים, / ושפע אוצרות של רגשות האדם!
דומם הסתכלה בי, שקטה ונרגעת, / חדרה ללבי המשווע בדמי! / וחרש לחשה ברכה לי מודעת: / אלהים יחנך ויברכך ילדי!
ושוב התכסה זיו פניה יגון, / הגוף הצטמק וקטן לעיני… / נדמה: מתכוננת לנוח, לישון, / שישים שנות חיים עיפוה ודאי!
עוד דק ולנצח עצמה העיניים, / הלב הגדול לא הוסיף להלום! / ופתע קדרו מאורות השמיים, / ענן התפשט וחשך אור היום:
העצב קודח, זועק ותובע, / קורע שחקים ומרקיע מרום! / הה! אל אלהים, מה הרבית הרע, / לאם שגוועה ולבן היתום!
דממה מיואשת, לא הגה וקול, / אימים רוחשים ובאים מן הדמי! / ודאי נגזרה השתיקה על הכול… / ביום פטירתה של אמי!!!