“רוּץ כַּלְבִּי!” חָם מֵרִים אֶת קוֹלוֹ קוֹל עָז —
אַךְ כַּלְבּוֹ הִתְעַקֵּשׁ, לֹא נָע וְלֹא זָז.
חָם דוֹחֵף עֶגְלָתוֹ וְכֹחוֹ כְבָר תָּשׁ —
אַךְ כַּלְבּוֹ, הָה כַּלְבּוֹ — מִמְקוֹמוֹ לֹא מָשׁ.
חָם מוֹשֵׁךְ בַּיָּצוּל וְגוֹעֵר בְּקוֹל —
אַךְ כַּלְבּוֹ לֹא יִפְנֶה, לֹא יָמִין, לֹא שְׂמֹאל.
חָם עוֹמֵד וּמְהַרְהֵר: מָה אַעַשׂ בּוֹ, מָה?
וְכַלְבִּי הֶעָצֵל לֹא נָע וְלֹא זָע.
“יֵשׁ עֵצָה!” חָם הוֹצִיא נַקְנִיקִים חִישׁ קַל,
הַכֶּלֶב הֵרִיחַ וְהֵרִים רֹאשׁ עָל
חָם קָשַׁר הַנַּקְנִיק לְשׁוֹטוֹ: חֲטֹף!
הַכֶּלֶב הוּא רָץ וְהוּא טָס חִישׁ כָּעוֹף.