לוגו
על האיחוד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ותיקי החברים מרבים להזכיר בגעגועים את הימים הראשונים של “הפועל-הצעיר”. ואודה על האמת: אני כופר בעצם ההנחה ש“הימים הראשונים היו טובים מאלה”. נראה שבלא יודעים יש לגעגועים ממין זה מקור סוביקטיבי לגמרי: אני והח' ט., שעלינו בזמן אחד על הבמה בארץ-ישראל, יש לנו בודאי יסוד להתגעגע על אותם הימים, כי היינו אז צעירים בעשרים וארבע שנים. רק זהו המקור האמיתי לגעגועים ולא אחר. האנשים יוצרים לגנדה על העבר – על עברם הם – והם מתגעגעים עליו, אבל המפעל, ההיסטוריה, אינם מתגעגעים על העבר. בכלל, כל מפעל חשוב בהיסטוריה מתחיל בלגנדה על אידיליה, על גן-עדן, אך אם יש למפעל המשך, אם הוא אינו נדון להשאר לגנדה בלבד, הרי נתלית תיכף על פתחי גן העדן החרב המתהפכת – ומתחילה היסטוריה פרוזאית של מלחמת קיום והתפתחות. חובבים משתעשעים בלגנדה של העבר. גם האלהים, כנראה, אוהבים אותה: “כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני” – אבל ההיסטוריה יודעת ומחשיבה דוקא את ישראל זה, שנלחם.וכבש ארץ ויצר תרבות, ולא את “נער ישראל” הפרא אשר במדבר.

“הפועל הצעיר”, באותן השנים שבהן התחילו ותיקיו להתלונן על טשטוש “הפועל הצעיר שמלפנים, היה חשוב יותר מ”הפועל הצעיר" שמלפנים, כי הוא למד ורכש לו נסיון ועשה ונתן הרבה יותר מזה שמלפנים. בראשית דרכנו היינו מגששים במעשינו ומגמגמים בבטויינו והיה בזה בודאי משום חן של מתחילים, אבל חן של מתחילים לא ישוב עוד לתנועה ואין כל צורך שישוב. לעומת זה יש צורך בהתחדשות התנועה על-ידי זרם בלתי פוסק של כוחות צעירים, אשר יביאו אתם את החום ואת אש הנוער וגם את האילוזיות של נוער, כי בזה יכניסו זרם של דם חדש ולא יתנו לתנועה להתישן ולהקפא.

והדבר שאנו באים לעשות עתה אף הוא אינו דבר שבשירה, אלא דבר פרוזאי, פשוט – דבר הנובע מתוך הכרח התפתחות התנועה. בראשית תנועתנו לא ידענו את דרכנו ולא ידענו גם מה קשה היא דרך זאת. במדה שאנו משתרשים יותר בארץ בכמות ובאיכות, הולך ומתברר לפנינו יותר ויותר עד כמה רחוקים אנו עוד מהחוף המקווה ומה מרובים ועצומים הם המכשולים המונחים על דרכנו. בכדי שנוכל למלאות את התפקיד שההיסטוריה העמיסה על דורנו דרושים לנו כמה אמצעים, שלא כולם הם בידינו, אך יש כמה אמצעים שהם לגמרי ברשותנו ותלויים רק ברצוננו, והאחד מהם, והראשי שבהם, הוא בודאי אחוד הכוחות לשם המפעל. אם אמיתית היא ההנחה המדעית שהגזע השמי מצטיין באינדיבידואליות יותר מכל שאר הגזעים ושהיהודים הם העם האינדיבידואלי ביותר בין כל עמי שם, הרי יכולה הנחה זו לשמש ביאור לאותה הופעה מוזרה של רבוי מפלגות וזרמים אצלנו יותר מאשר אצל כל אומה ולשון. ואם אצל עם היושב בארצו וחי חיים נורמליים אפשר, במקרים ידועים, לראות בהתפלגות למפלגות גם צד חיובי – הפראה והתקדמות תרבותית, הנה אצל עם כעמנו, הנלחם על רכישת כלים ראשונים לקיום לאומי – התפלגות זאת אינה אלא קללה. מתוך טעם זה נגשנו לאחוד של אותם הכוחות, שיש ביניהם קירבה והיכולים להדבר ולעבוד יחד.

עצם האחוד אינו מסתיים מחר בועידה הכללית, כי אם רק מתחיל. גם אותו האחוד של שתי המפלגות, המסתיים באמת מחר, טעון התמזגות, ולא בנקל יעלה בידינו לטשטש ולבטל הרגלים וסגנונות ויחסים של שנים. כל זה ידרוש הרבה התאמצות, טקט ורצון טוב. עלינו יהיה לשנן לעצמנו השכם והערב את המטרה העיקרית שבשלה בא האחוד, למען נצליח להחיש את גמר פרוצס ההתמזגות. אבל לא לזה התכוונתי באמרי שהאחוד רק מתחיל: כוונתי העיקרית – לאחוד אותם עשרות אלפי החברים שהם עומדים מחוץ למסגרת המפלגה המאוחדת ושעלינו לרכוש אותם, לאחדם ולקלטם בתוך המפלגה.

הנה שמענו מפי חבר תנועת גורדוניה, שתנועה צעירה זאת נותנת את ידה לאחוד, ואנו מברכים את בואה. אבל יש עוד תנועת נוער, גדולה ממנה בשנים, זוהי תנועת “השומר הצעיר”, אשר הצילה עשרות אלפים נערים ונערות משיני ההתבוללות והכניסה אותם לתוך התנועה העברית. תנועה זו, אם היא תזרום לתוך המפלגה המאוחדת, ברכה רבה בה, ועלינו לאמץ את כל הכוחות בכדי לרכוש את הנוער הזה למפלגה. ולא על-ידי סתם אגיטציה נרכוש אותו, אלא על-ידי כך שנסתגל להבין להלך רוחו של הנוער ונסגל את המפלגה להיות כבית-מקלט לו. בשביל כך עלינו לא רק לפתוח את הדלתות לרוחה ולקבלו בסבר פנים יפות, אלא גם להפחית קצת על הבמה את המספר של “שבעה יקירי קרתא”, המושבעים מקדמת דנא, ולמלא את מקומותיהם בכוחות חדשים, שלא עמדו אמנם על הר סיני, אבל יודעים את התורה כמונו. הדבר הזה לא בנקל יעשה: הוא יתקל בנגודים, מקצתם אידיאולוגיים ורובם נגודים שבהרגל, באמביציות ובכמה דברים תפלים, אשר בהם קשה לעתים להלחם יותר מאשר בנגודים אידיאולוגיים. אבל על כל אלה עלינו להתגבר, כי זהו צו השעה, לרכוש את התנועה הזאת למפלגה המאוחדת.

בארץ-ישראל נמצאים אלפי חברים – ביניהם רבים בעלי עבר מפלגתי ובעלי יכולת של פעולה – המתגנדרים בזה שהם עומדים מחוץ למפלגה: הם הנם בלתי מפלגתיים. מה פירוש הדבר הזה בארץ-ישראל? הרי בשמם מדברים ובשמם פועלים שליחי המפלגות בכל מקום שניתן לדבר, לפעול ולהשפיע. אלא שחברים אלה לא בחרו בשליחים, לא החליטו על הפעולות ולא שמו דברים בפי שליחיהם – והאמנם נוח להם שמלאכתם נעשית על-ידי אחרים? האין לבם נוקפם על כך? ההתגנדרות הזאת באי-מפלגתיות צריכה, איפוא, לעבור מעולמנו. מי שענין לו בחיים פוליטיים – ובארץ-ישראל אי-אפשר שימצא פועל שאין לו ענין בכך – מוכרח להכנס לתוך מסגרת פוליטית. ועל כל חבר של המפלגה המאוחדת מוטל עתה תפקיד להיות פעיל ברכישת חברים למפלגה המאוחדת. אין כל סבה אוביקטיבית לכך, שבמפלגה המאוחדת יהיו פחות חברים מאשר בהסתדרות הכללית.

והעבודה הזאת לשם רכישת חברים צריכה להתחיל, קודם כל, כאן– באולם הזה. במשך כל זמן הויכוח על האחוד היו בתוכנו מתנגדים ומפקפקים, אבל יש פקפוק אחר ויותר חשוב: אם הדור שלנו לא ידע למלאות את תפקידו כראוי וליצור בסיס חזק לדורות הבאים, מי יודע אם הדורות הבאים ימצאו בשבילם בארץ זו איזה תפקיד שהוא למלא. מה הם כל הפקפוקים הקטנים האלה לעומת פקפוק מחריד זה? הרי אפילו אם יש שמץ של תקוה לתועלת באחוד, עלינו למהר לעשותו בלי כל פקפוקים. וכל החברים של “הפועל הצעיר” במאת אחוזיהם, בלי כל יוצא מן הכלל, צריכים להכנס לתוך המפלגה המאוחדת.

ובדברי בהתלהבות על המפלגה המאוחדת הגדולה, איני יכול להמנע מלהביע גם את חששי לאותו דבר שאיני רוצה בו ושעלינו יהיה בכוחות משותפים להשמר מפניו: כוונתי ל“עדר” של נפעלים ומונהגים. אני חושב לעצמי: אם בתוך “הפועל הצעיר”, שנתן כל כך הרבה חופש לדעת של החבר הפרטי ולקפריזה שלו, שהשתדל לשמור על עצמו משגרה ומפרזיולוגיה – אם בתוך “הפועל הצעיר” יכול היה לקרות שחברים שונים – ואני אחד מהם – יתחילו לשנוא את הבמה הצבורית, מה יכול לקרות במפלגה גדולה היוצאת לכבוש המונים? ומפני הטשטוש של הפרט, מפני התעשיה של “עדר” עלינו לשמור על עצמנו בכל כוחות נפשנו. כי עם כל הערך הגדול שאני נותן למפלגה גדולה, איני רוצה שיטושטש בה אף אדם אחד שיש לו צורת-מה משלו. מגמה זו, לשמור על האינדיבידואליות של הפרט בתוך המפלגה, איננה ניתנת להנסח בסעיפים של פרוגרמה כתובה, היא צריכה ללוות כל פעולה קטנה וגדולה, כל פרט ופרט מחיי יום יום של המפלגה.

את אחוד שתי המפלגות אנו מנמקים בזה, ששתיהן התרבו מעט מעט זו לזו עד שנעשו לאחת. ואולם בתוך המפלגה המאוחדת יתגלה מהר אחוד אחר. תתגלה סלקציה חדשה, יופיעו חברים משתי המפלגות, שהיו אמנם נפרדים לשתי מפלגות, אלא שמעולם לא היו נפרדים בדעות, ואם בכל זאת הצביעו זה נגד זה בהרבה מקרים, הרי זה היה לא מפני שדעותיהם הם היו מחולקות, כי אם מפני שדעות מפלגותיהם היו מחולקות. ההצבעה של מחר תהיה, איפוא, בהרבה מקרים צודקת יותר מההצבעה של אתמול.

ועוד מלים אחדות.

החברים העומדים על הבמה בהגדרת המעשה שהם עושים עתה, משתמשים הם לכך במונחים שונים: “מסיימים”, “מאחדים”, “מחדשים” וכו'. לכם, החברים החדשים הבאים עתה, אין צורך לחפש מונחים למעשיכם. אתם הנכם רק מתחילים, לכל הדעות, ועליכם להתחיל במפלגה המחודשת כמו שאנו התחלנו לפני חצי יובל שנים. עליכם להתחיל לא כזקנים, כי אם כצעירים. כשאני לעצמי איני דורש מכם בגרות פוליטית. להיפך, כל כמה שתהיו יותר בעלי דמיון, בעלי רצון ובעלי אמונה – יותר ברכה בהם. ויהי דומה לכם הכנוס של מחר, כאילו אתם עומדים לפני כחצי יובל שנים ומייסדים את “הפועל הצעיר” כאילו אתם מתחילים מא"ב כמונו. ויהיה לכם העוז – ותהיו ראויים לעוז זה – לדרוש שיתנו לכם לעלות על הבמה להנהיג ולהדריך; רבים ימצאו בינינו – ואני אחד מהם – אשר ברצון ילכו אחריכם, אבל בתנאי שתעלו על הבמה באמונה, במרץ ובכוח כמו שעלינו אנחנו בזמננו.


(בועידת “הפועל הצעיר” שלפני ועידת האחוד, טבת תר"ץ)