היא היתה אדם הרגיל בצרות צרורות. בכל פסיעה שפסעה רדף אחריה האסון. כל מה שעשתה לא קבל כמעט אף פעם אחת את ספוקו מאת הגורל, שהעניש אותה על לא עול בכפה כמעט ללא הפסק.
חסודה ותמימה ותמיד מקופחת. שואפת אל הטוב והמהנה – ואינה מגיעה אליהם. נאנקת תחת עול של שעבוד ואינה יכלה להשתחרר הימנו.
ותמיד היתה משועבדת למי שהוא או למשהו. לידה נמצא תדיר האדם או החפץ אשר שעבדה ועשאה לעבד כנעני: לחברה, למנהגים, למסרת, לפרט ולכלל, לטוב ולרע, ליפה ולמכוער. את הכל עבדה, את כל שרתה, כל דבר וחפץ יקרו לה ממנה עצמה. היא עצמה לא ידעה את הסבה הנכונה לכך. ואם קרה המקרה והיתה מעמיקה חשוב, מתוך רצון כדי למצוא את הסבה לאי ההצלחה, הרי היו תמיד סבות רבות וחשובות ביותר שהיו מפריעות בעדה ומעכבות את מציאת הפתרון הסופי והרצוי.
והיה בה, בנפשה ובגופה משהו אשר גרם לכך: שגם אחרים לא יתחשבו עמה ושלא ימצאו לה כף זכות. לא היה אדם אשר בקש את טובתה היא. כל מי שבא אליה – הרי כונתו היתה לקבל הימנה טובת הנאה. ולא היה דבר שאי אפשר היה לקבל ממנה. היא נתנה את הכל, ולעיתים מאד קרובות נתנה אף יותר ממה שהיה ברשותה לתת. חסר לה הכח להתנגד, לא היה לה העוז כדי לסרב.
לעיתים קרובות, בשעת מסירת דין וחשבון לעצמה על מעשיה היא ומעשי אחרים בסביבתה, היתה מגיעה לידי המסקנא הנכונה והפשוטה, שהיא אבדה מזה כבר את הכל, שלא נשאר לה לעצמה מאומה מכל העושר הרוחני הרב שהיה שלה בעבר. היא ידעה שדרכה זו מובילה אותה למדרון שממנו לא תוכל לצאת. ושלא תהיה לה עוד הצלה. ובכל זאת לא היה בכחה לשנות משהו מזה שהיה נהוג בחייה עד כה.
בעודה ילדה, תלמידת בית הספר העממי, כבר אז נצלוה חברותיה בנות גילה לכל מיני שליחויות, ועשוה תמיד שעיר לעזאזל. מרבית העונשין בבית הספר מידו של המורה הקפדן נפלו בחלקה, לאחר שהיתה מקבלת עליה את האחריות לחטאיהן אחרות, גם בבית הוריה לא היה גורלה טוב מזה, גם אחיה ואחיותיה הטילו תמיד את האשמה עליה בשעת תעלולים שהעירו את רגזם של ההורים. ולמרות שגם אמה וגם אביה ידעו ברור: שלא היא האשמה בכך, למרות שהם היו בטוחים שאין היא מסוגלת למעשי שובבות פרועים, בכל זאת היא קבלה את העונש עבור הכל. והסבה לכך: הם לא אהבוה. אמנם גם שנאה לא רחש לבם אליה, אך גם אהבה לא ידעה. היא היתה תמיד עודפת, את מנת האכל קבלה תמיד לאחר שכל בני הבית הספיקו לחטוף את מיטב החלקים, וקרה לפרקים ששכחו בכלל להגיש גם לה את מנתה. והרי בכל מקרה כזה נשארה רעבה. היא לא בקשה. לא התאוננה, לא דרשה. במקרים דומים היתה משפילה את עיניה לקרקע כאילו התבישה על פשעיהם הרעים של אחרים.
ודרכה זו, נמשכה גם לאחר שבגרה, אף פעם לא עשתה דבר מתוך כך – שרצתה בו. היא עבדה – משום שצוו עליה לעבוד. התנועעה ככלל – משום שהכרח היה בכך. גם נשיקה – לא נשקה כדי לספק את עצמה, אלא משום שמישהו תבע זאת ממנה. היא פחדה פשוט לרצות מה, היא גם לא יכלה לרצות, האנשים שהקיפוה דאגו לכך שלא יהיה לה רצון משלה. נוח היה להם בכך.
באחת משיחותי עמה, שאלתיה: ומה יהיה עליך?
וכי מה צריך להיות? ענתה לי אף היא בשאלה. מאום לא חסר לי, יש לי ידידים ומכרים, יש לי אמצעים למחיה, גם ספרים אינם חסרים, והרי יש לי הכל. ביותר מזאת איני רוצה.
למרות העובדא שדבריה נאמרו בנעימת בטחון, בכל זאת ידעתי שהיא אינה מסוגלת להגדיר: מה באמת חסר לה. ואני ידעתי אף זאת: שאין לה מאומה, שהיא רוצה להשתחרר מן המועקה הרבה אשר רבים ושונים העיקו עליה, ברור היה לי שהיא אינה רוצה למלאות את כל אותן החובות והפקודות שאחרים הטילו עליה, אך גם זה היה ברור לי: שהיא אינה יכלה לעזור לעצמה. חסרת אונים היא כתינוק רך בימים.
רק פעם אחת, יחידה ואחרונה רצתה מה, וגם הגשימה את רצונה: היא רצתה למות… איני יודע מתי הבשילה המחשבה, מתי נולדה, מה היה הכח הדוחף לזאת, אך זו היתה המשאלה היחידה משלה שהוצאה אל הפועל ללא התערבותו של אדם שני.
היא הפילה את עצמה מהגג של בית בן שלש קומות ומתה.
מעטים היו המלוים אותה לבית עולמה, וגם אותם המעטים לא נראו כמצטערים ביותר לאבדה זו שאינה חוזרת.
וכי כי היא שיצטערו עליה?