לְכָאן הִגַּעְתָּ: דָּחוּק בִּקְצֵה בַּיִת, לְמַעְלָה,

וּמְנֻתַּק מֵאֲדָמָה. אָדָם טוֹב לוֹ

בְּמַרְאִית הָעַיִן. סְבִיב עִיר מַחֲשִׁיכָה,

אַלְמוֹנִית, לֹא מִשֶּׁלִּי. מִישֶׁהוּ

נִחֵשׁ אוֹתָהּ. עֶרֶב

מַקְנֶה לָהּ גָּוֶן שֶׁל מִזְוָדוֹת.

לְכָאן הִגַּעְתִּי: עֶרֶב שֶׁל גּוֹלָה.

זְמַן בְּנִמְשָׁכוּת. נוֹף לְלֹא הַכֵּר.

אָדָם, אָמַרְתִּי, חַי בַּאֲחִיזַת הָעַיִן.

יֵשׁ דֹּק עַל פְּנֵי הַחֲפָצִים, קְרוּם

מְכַסֶּה מָקוֹם שֶׁנִּדְמֶה לִי.

בִּקְצֵה בִּנְיָן, בֵּין כָּל הַחֲפָצִים שֶׁהֶעֱבַרְתִּי,

אֲנִי מַטִּיף וּמִתְגּוֹנֵן, עָסוּק בְּשַׁמָּאוּת שֶׁל אַהֲבָה,

רוֹאֶה אֵיךְ מִצְטַיְּרוֹת עַל פְּנֵי חַיַּי

תְּמוּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּמֻגָּהוֹת חִנָּם.

רַק יָד קִרְטְעָה פִּתְאֹם כְּמִי שֶׁמִּתְחַשְׁמֵל;

בְּרַק חַיִּים פָּגַע בִּי. עוֹד יְרַפֵּא אֶת הַקַּיָּם.