בע"ה
היום תשעה ימים שהם שבוע אחד ושני ימים לָעומר. גבוּרה שבגבוּרה.
יהי רצון מלפניך השם אלוקי ואלוקי אבותי שבזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בִּספירה גבורה שבגבורה, ואֶטהר ואתקדש בקדושה של מעלה. ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות לתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם, ולטהרנו ולקדשנו בקדוּשתך העליונה.
אמן סלה.
יהי רצון מלפניך השם אלוקי ואלוקי אבותי שתבוא לפניך תפילתי. כי אתה שומע תפילת כל פה. שתקבלני באהבה וברצון. שיהא מִעוט חלבי ודמי שנתמעט היום, כחֵלב מונח על גב המיזבח לפניך. ותִרצֵנִי.
לו רק ניתן היה לסיים כאן. לולא היה קורבני שלם, ולא היתה כפרתי מלאה בטרם אגמור את המלאכה. מי יתן ותאמץ בלילות את ידַי להשלימה, כשם שאתאמץ בַּימים להשלים את מלאכת קודש האריגה. לךָ ולָךָ. בכוונה.
כשיפָּתחו הדפים מקשירתם תהיה כבר נשמתי צרורה בארג הפרוכת. רקיע תכלת של סודות וקשרי משי ארוגים. נשיקתך.
עוד ארבעים יום. והגוף בוער כבר באישךָ.
עוד ארבעים יום. להוליך את קצה החוט, הלוך ושוב, ללפף אותו סביב לִוְחי המיסתורית, לרוֹקנו כְּריכָה כריכה על הַמַנוֹר, להשחילו מיתר מיתר דרך בתי הַנִּירים, עיני המגרפה, המסרק, המסילות, לקשרו לולאה אחרי לולאה בין מיסגרות הנוּל. עוד ארבעים יום כדי להעביר נים אחרי נים את קליעת הערב ברעידת השתי. עוד ארבעים יום עד שלבסוף, בזרועות פשוטות. אליךָ. גוף אל גוף ונשימה בנשימה.
הלילה כהה. גם בחדר הגדול, המקומר, כמעט חשוך לגמרי. הצבתי את השולחן סמוך לפתח החלון, ורק מעגל האור של המנורה היחידה מקיף אותנו. שאר החדר פֹּה ולא פֹּה. וככה טוב יותר. חזק. גם הפרוכת התלויה, חוטים של שְתי ריקים ומתוחים מצד לצד בין ירכתי הנול, גם היא רק איוושתה עולה לכאן ומתערבת ברישרוש הדק של האבק המתרומם מן המידבר ומתפזר על אבני האדן, על משקוף החלון. ומסביבי, על השולחן, הדפים. ובמגירות קופסאות הצילומים הסגורות. עדיין אינני בטוחה שאזדקק להם, שאסתכל בהם עוד פעם לפני שאגמור. בינתיים די לי להעביר (ותמיד באותו תימהון) את האצבע לאורך הגבות, על ירידת האף, על קמט השפתיים, לדחוק עדיין את שריר הלשון אל מערות הלחיים, אל תוך עצמות החיך. חומר מפותל ורך. פיסת החומר שֶיצרתָ ותיקח.
הה, התשוקה המעכּלת להרוס. לרוץ מייד עד קצה החוט. לנתק באחת. לשקוע כבר עכשיו במסירוּת הנפש והגוף. להיטמן בזרועותיךָ, כבר עכשיו. עדנה כזו – – –
(ומחשבות של קטנוּת אמונה, של כעס רב, מסכסכות את יצורַי. הלוואי ותקראני לאלתר, ולא תשאל ממני תשובה! הלוואי ולאלתר כבר תעטפני בלבושך. ותִרצֵני.)
החומר הנרפה של הגוף המבוהל קודח. ואישךָ בוערת כבר בתוך מעי. עוד ארבעים יום ואהיה כולי עפר כבוי על מזבחךָ.
הלילה כהה. החדר שרוי כמעט כולו בחשיכה. רק אור קלוש בוקע אולי מהחלונות אל הסימטה. אני מקווה שאיש מבין שכני הכהים לא רואה את תנועת הצל, ולא מעלה על דעתו שכאן, בפנים, אני ערה. לא, אינני יראה מהם. וכי מה לי עוד ולַאימה? רק אינני רוצָה, אינני רוצה שמבטיהם השטופים בחשיכה יתעכבו על חלונות חדרי, שמישהו, בכל העולם, יעלה אותי עכשיו במחשבתו, אפילו לא זה שספק יֵרד עכשיו בַּסימטה הישֵנה וירים את מבטו אל קימורי האור בחלונות.
הכל מוכן אתי. בכל הכוונה. ער אחרון ימי הספירה, עד מלכות שֶבמלכות. עד לזיווג אחרון של טהרה.
ויהי רצון מלפניך שתקבלני באהבה וברצון. ויהי רצון מלפניך שתיענה עתירתי. ויהי רצון מלפניך שיהא מיעוט חֶלבי ודמי כְּחֵלֶב מונח על גב המיזבח לפניך.
וְתִרצֵני.