כְּשֶׁהִגִּיעָה שַׁעְתָּהּ שֶׁל רִבְקָה לָמוּת אָמְרָה: "מִי יוֹצֵא לְפָנַי? אַבְרָהָם מֵת, יִצְחָק בַּעְלִי עֵינָיו כֵּהוֹת וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת, יַעֲקֹב בְּנִי הַצַּדִּיק אֵינוֹ כָּאן, שֶׁבָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו וְהָלַךְ לְפַדַּן אֲרָם. כְּשֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתִי בַיּוֹם וְיִהְיֶה רָשָׁע זֶה הוֹלֵךְ לִפְנֵי מִטָּתִי, יִהְיוּ הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים: “אֲרוּרִים שָׁדַיִם שֶׁהֵינִיקוּ רָשָׁע שֶׁכָּזֶה!” –

לְכָךְ צִוְּתָה לְהוֹצִיאָהּ בַלָּיְלָה, שֶׁכְּשֶׁהָיוּ הָאִמָּהוֹת מֵתוֹת הָיוּ מוֹצִיאִים מִטָּתָן בַּיּוֹם, וְהָיָה נַעֲשֶׂה לָהֶן פֻּמְבִּי. וְזוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּהָ בַּלַּיְלָה לֹא נִתְפַּרְסְמָה מִיתָתָהּ.

(פסיקתא רבתי, י"ב, ד; תנחומא פר' כי תצא, ד'; פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ג')