יָנוּעוּ הַשְּׁחוֹר וְהַתְּכֵלֶת –

יָמַי, לֵילוֹתַי – לַמֶּרְחָק.

עָיַפְתִּי, אַבְרִיךְ הַגַּמֶּלֶת,

אֵשֵׁב לִי, אָנוּחַ לִי דַק.

אֶרְמֹז… וּמִבַּעַד לַנֵּכֶר

הִנֵּה מִתְרוֹמֶמֶת לְאוֹת

הַדְּמוּת הַשְּׁלוּבָה בִּי בְּזֵכֶר

שֶׁל אֶלֶף יָמִים וְלֵילוֹת.

לְעֶצֶב, לְזַעַם, לְמֶרֶד –

הָבִינָה וּסְלַח לִי! נִזְכֹּר:

מַגָּע שֶׁל עַצֶּבֶת אַחֶרֶת

צָרַף אֶת כֻּלָּנוּ כַּבֹּר.

סוף קיץ, תר"ץ