אִמָּא שֶׁלִּי, אִשָּׁה צְעִירָה, חִפְּשָׂה מְעַט רוּחַ בַּחֹמֶר שֶׁל אַבֶרְבּוּךְ הַפַּסֶּלֶת.

שָׁם, עַל גַּג לָבָן, לָשָׁה בַּבָּצֵק הַחוּם אֶת מְצוּקָתָהּ הַגְּדוֹלָה,

לַעֲשׂוֹת בָּהּ דְּיוֹקְנָאוֹת חֲלוּצִים.

חָשַׁבְתִּי עָלֶיהָ, וְעַל חֲפָצִים דּוֹמְמִים שֶׁנִּדְחָסִים בִּי לְהַעֲלוֹת רִשּׁוּמָהּ.

מַסְמְרֵי עֵץ סוֹמְרִים בְּכַף לְעִרְבּוּב מַקָּרוֹנִים, וְאֶפְשָׁר לִסְרֹק בָּהֶם

בְּשַׂר מַחֲשָׁבָה מְעַנָּה – אֵיךְ זֶה שֶׁבְּכָל שִׂמְלָה לְבָנָה,

תֶּפֶר מֹתֶן נָמוּךְ חוֹצֶה אֶת הָאַגָּן, מְהַלֶּכֶת אִמָּא שֶׁלִּי

עַל גַּג לָבָן בְּתֵל־אָבִיב אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם.

שֶׁמֶשׁ עַזָּה מְסַמֶּמֶת כָּל תָּו בַּבִּיּוֹגְרַפְיָה שֶׁלָּהּ.

וּכְשֶׁהִבִּיטָה אַבֶרְבּוּךְ הַפַּסֶּלֶת בַּצְּדוּדִית שֶׁל אִמִּי, הַנַּעֲרָה שֶׁלָּהּ בַּסְּטוּדְיוֹ,

אָמְרָה, “כַּמָּה יְכוֹלָה אִשָּׁה צְעִירָה לְהִזְדַּקֵּן בְּשָׁנָה אַחַת.”

וְאַחַר־כָּךְ יָצְקוּ חֹמֶר עַד שֶׁהָיוּ גְּדוֹלֵי הַיִּשּׁוּב חֶרֶס בִּידֵיהֶן…

שְׁעוֹן יָד מַלְבֵּנִי, עֲנָק, תּוֹלֶה עַל פֶּרֶק יָדָהּ שֶׁל אִמִּי זְמַן כָּבֵד

וּצְרִיכָה הִיא לְהִצְטַדֵּק בִּפְנֵי עַצְמָהּ עַל הַנִּתּוּק מִן הַבַּיִת,

עַל “הַמַּעֲשֶׂה הָאֶגוֹצֶנְטְרִי” שֶׁלֹּא יִסָּלַח, עַל הַזְּמַן שֶׁחָלַף.

וּכְשֶׁרָאֲתָה אַבֶרְבּוּךְ הַפַּסֶּלֶת אֵיךְ גַּעְגּוּעַ גָּדוֹל מְרוֹשֵׁשׁ בְּאִמִּי

אָמְרָה, “כָּךְ, מַה שֶּׁלּוֹקֵחַ אֶת הַלֵּב הוֹלֵךְ מִמֶּנּוּ.”

אוקטובר 1990