אַפְלוּלִית קַלַּת צַעַד וְכִבְדַת דְּמָמָה בָּאָה,

עַל רֹאשִׁי גָחֲנָה, אִי־נִרְאָה וּמוּחָשָׁה.

בְּעֵינֵי זֶאוּס אִלְּמוֹת הִתְקַדְּרָה הָגוּת קָשָׁה,

עַל גֵּו אַתּוּנָה אוֹר, כְּזֵכֶר רָחוֹק, תָּעָה.

צָנְחוּ צְלָלִים, הִבְהֲבוּ דִמְדּוּמִים כְּבַהֲזָיָה,

הֶחְיוּ שֵׁישׁ הַבָּשָׂר, הֶעֱמִיקוּ חַגְוֵי שְׁרִירִים.

בְּתִמְהוֹן אוֹר אֵי־שָׁמָּה מֶבָּטֵי אֵל מַיְשִׁירִים

לְמֶרְחַק זְבוּל אֵין־סוֹף, מֵעֵבֶר לֶהֲוָיָה.

מַה נֶאֱלַם הֶגֶה בִּי, מַה הֶמְיַת לֵב שָׁכָכָה?

הַחַלּוֹן רָחַק כֹּה, הָרְחוֹבוֹת הוּמַךְ קוֹלָם.

כְּאַגָּדָה שְׁכוּחָה נִשְׁקְפָה הָעִיר מִבַּעַד לַסְּבָכָה.

מֶה אָנִי? חֲלוֹם בֹּקֶר. חַיַּי–צְלִיל נְשִׁיָּה.

רַק מְלֵאָה וְכַבִּירָה הֵרִיעָה הַדּוּמִיָּה

וְאוֹן נְצָחִים רָן רֹן חַיִּים עַד הָעוֹלָם.

פריז, 1929