על סופרים אנגלים ואמריקאים משני עברי האוקינוס האטלנטי כותב הסופר האנגלי הידוע ס. פ. סנוֹ, במהדורה מיוחדת של ה"ניו־סטייטסמן" המוקדשת כולה לספרות האמריקאית.

סנוֹ מאמין שבימינו עדיין יכול הסופר האנגלי להיות לאמריקאי, אם רצונו בכך ואם נוטה הוא לכך, אך עם זאת מנסה הוא למנות את החסרונות והמעלות של שתי הספרויות. אף כי יש בספרות האמריקאית יצירות של דמיון “קיצוני” ביותר, הרי כמעט תמיד הן שרויות בתחום הסימבוליזם או הנטורליזם, ולעולם אינן בגדר ריאליזם. ואם כי הדבר תואם את דרכי המחשבה האמריקאית, בכל זאת לא תמנע עובדה זו מסופר ריאליסטי בעל כוח מספיק לחדור לשדה ספרות זאת בעשר השנים הבאות.

ענין אחר הוא זה של השפה האנגלית־האמריקאית ו"האנגלית־האנגלית". כשם שהאמריקאים ענווים עד כדי אבסורד ממש כשהדברים מגיעים לתחומים נרחבים של הנתונים הספרותיים שלהם – משקלה רב־הערך של לימודיוּתם, וכוח החדירה והחריפות האינטלקטואלית של מבקריהם – כך אופנה היא אצל הסופרים האנגלים להשפיל עצמם כשהם דנים בשפתם, ודומה כאילו השימוש בשפה משך מאות בשנים גרם שתהיה פסולה להמשך, וכה מתפעלים הם מן החיוּת הדיבּורית של האנגלית־האמריקאית עד שאינם מבחינים בבעיה המיוחדת העומדת בפני הסופרים האמריקאים כשהם עוסקים בפרוזה סיפורית, שהרי במובנים רבים שפתם מופשטת הרבה יותר מן האנגלית־האנגלית.

כנגד זה הרי הטענה העיקרית שיכולים סופרים אמריקאים להעלות כנגד עקירה לאנגליה היא שהם מרגישים כי ספרות גדולה היא נחלתן של מדינות שהן בשיא כוחן (ולדוגמה: אתונה של פריקלס, צרפת של ראסין, אנגליה של המאה ה־19), ועתים של ארצות שהעתיד לפניהן (אנגליה בימי אליזבת ורוסיה של המאה ה־19). כנגד טענתו של מקס לרנר שהספרות האמריקאית מלאה חיוניוּת ותקוה הרבה יותר מן הספרות האנגלית, טוען סנוֹ שאין הוא חש בספרות האמריקאית אותו פרץ געגועים וכמיהה לעתיד שאפשר למצוא, למשל, בספרות הרוסית של המאה ה־19.

כסופרים האמריקאים כן האנגלים, אומר סנו, מנסים להסתגל לתנאים קשים של חיים בחברה מינהלית, מקצועית ופלוּראליסטית, שקשה מאד לתפסה בדמיון, ובמובן זה קשה לאמריקאים הרבה יותר מאשר לאנגלים. ברור, למשל, שגם באמריקה גם באנגליה קשה לרוב הסופרים הרציניים לחיות על ספרות, אולם באנגליה, שהיא ארץ קטנה ביחס, נשענים הסופרים על מין שיטה פרטית של אחריות ועל עזרה מן המדינה (ראדיו וכו'), בעוד אשר הנטיה באמריקה היא להטיל את מתן החסות לספרות על האוניברסיטאות, וכך נוצרה מערכת עצומה של פרופסורים־אורחים, מרצים, מקבלי מילגות ופרסי־מחקר וכו', המפרנסת אחוז גדול מן הכשרונות הטובים ביותר במדינה, אולם חרף מעלותיה של שיטה זאת, וחרף העובדה שהאוניברסיטאות האמריקאיות הן סובלניות הרבה יותר לגבי כתיבה יוצרת מן האוניברסיטאות האנגליות, בכל־זאת הרי מטבען נוטות הן לפתח את הבּקרתי יותר מאשר את היצירי, ולפיכך אקלימן הרוחני מקשה על הסופר לכתוב בפשטות, ללא מעטה של אירוניה מלאכותית או מאנייריזם קבוצתי. וגדול החשש שמא, בגלל זיקתם לחיים האקדמאיים, ייעשו הסופרים האמריקאים מסובכים יותר וכתיבתם תתמלא סמלים מלאכותיים ואירוניה. ועוד: דומה, מסיים סנוֹ ואומר, שבאנגליה יודע הסופר מי הקהל שבשבילו הוא כותב, זה הקורא את ספריו, שהרי זה קהל מרוכּז ומוּכר, ואילו באמריקה קהל הקוראים הוא נעלם עצום, ובודאי זה הוא אחד גורמי־ההמרץ החשובים ביותר שמהם ניהנה הסופר האנגלי לעומת האמריקאי.