פלאי גידול 🔗
בלצי, עיר מחוזית בצפונה של בסרביה, לא היתה לפני שבעים שנה ויותר, אלא כפר גדול בן אלפי תושבים השרוי לו במרכזה של ערבה רחבת־ידיים, שכולה ביצות שורצות קדחת ואפרים דשנים. זוהי סביבה דרומית טיפוסית. ערבה שטופת אור, המשתרעת על פני אלפי קילומטרים ונבלעת באופק עמוק־רחוק. בין הישובים היהודים בבסרביה, היתה הקהילה היהודית בעיר־כפר זו דלת אוכלוסים ועל אף עמידתה של העיר במרכזו של האזור והכרזת השלטונות עליה כעיר מחוזית, הצטיינה בקרתנות של “תחום המושב”. האוכלוסים היהודים שקעו באדישות וסיגלו לעצמם הוויי כפרי מגושם ובריא, אשר למראית עין כמעט שלא נבדל מזה של הגוי, של האיכר בסביבה. אך כשלוחה תועה בקצה גזעה המסועף והעבות של יהדות רוסיה, ינקה אוכלוסיה זו במסתרים ובדרכים מופלאות, הנהירות רק לשר האומה, מלשדו ומחמימותו. גשרים בלתי נראים נמתחו מעל מרחקי הערבה וחיברו יחד את הישובים היהודים הקטנים, שהיו פזורים על פני תחום המושב הדרומי ביותר של יהדות רוסיה. מתחת ל"קוז’וקים" וה"קוטשמעס" (אדרות ומצנפות עור־כבשים) נשתמרו בלבוש מולדאבי דמויות פטריארכליות יהודית מסורתיות. כה שמרו יהודים אלה על “נרנו הישן”, דבקים במסורת ובהוויי יהודי, כשהם מוסיפים עליהם נופך משלהם, הבא מהמית הערבה, מיגונה הטמיר ומהעמל המפרך. מעט התורה שבצקלונם באה להם מ"מלמדים" ליטאים, שכלתנים ויבשים מטבעם, המתרגשים משפע שולחנם הדשן של נותני לחמם, משפע האור ומהשוני החריף שהתבלט, בשוותם לנגד עיני רוחם את זכר החשכות והדלות המנוונת שבעיירות מכורתם בקצה השני הצפוני במפת יהדות רוסיה.
בלצי לא נבדלה, איפוא, משאר עיירות של תחום המושב. היא שמרה על כל הערכים, שהיו מקובלים אז בציבור היהודי: ה"ביתיות" היהודית, ה"חדר", בית הכנסת, אהבה ללא גבול לחזנות יהודית, אשר בנוסח שלה נספגה נימה פסטורלית, מלאת געגועים. ה"השכלה בת השמים", אשר צעדה נעימות על פני תחום המושב, כאן כאילו נרתעה למראה ברכת הנהנין של ממש. היהודים הבסרבאים, כאילו לא נתפנו ל"השכלה". בכל אופן המעטים שנתמשכלו, לא נצטרפו לתסיסה ציבורית אופפת ומדביקה.
הופעתו של פיכמן בעולם מנותק זה – היתה לפלא. גידול תרבותי זה, ממיטב הזן, כיצד נקלט, גדל והתנשא בקרקע כה צחיחה ואטומה לגילויים רוחניים? אכן, גורל כמוס טיפח בשממון הזה את ערוגותיו של לב שחיכה להפראה, לשליחות עילאית; מי שפקד עליו להיות לפה לספרות העברית המתחדשת, שעדיין לא נרמז אז אפס קצה וחוף מבטחיה, הוא שפקד עליו להיות לפה גם לחוויה אחרת גדולה של פגישת ציבור יהודי נידח עם עצב השדה, יגונו וחדותו.
נדמה, כי תולדות חייו של פיכמן הן מן הראשונות בשורת הביוגרפיות – של משוררים וסופרים עברים, חוץ מטשרניחובסקי, שלא נפגעו מטחב הסטאטיות של החברה היהודית במחציתה השניה של המאה הי"ט במזרח אירופה. אמנם, בעולם היהודי הגדול כבר הגיעה מלחמת ההשכלה לסופה וכל אותה היאבקות הירואית של לילינבלום ופיארברג היו כבר נחלת העבר. אך גם קרני שחרה של התנועה הלאומית טרם בקעו להם דרך לבסרביה והדי המהפכה הגדולה הגיעו רק במקוטעין ליהודיה. גם מלחמת האבות והבנים, שהיתה ידועה ברחוב היהודי המתנער, כאן כאילו טושטשה. בעול העבודה ובשלוות האדמה הברוכה, שבה היתה נתונה יהדות בסרביה, נדמה, כי הוכרזה הפוגה במאבק שמרר את חיי הדור. פיכמן גדל, איפוא, בקרב יהדות רחוקה מן הסערות הציבוריות. במשפחה עמלה גדל, ואביב חייו לא הועב ולא נפגע ממלחמות פנימיות, מתסביכים, מבריחה אל הבלתי מודע, מסתירות ואי־הבנות. ודאי פקדו גם אותו סערות ילדות ובחרות – וכי מי נוקה מהן? אך עמידתו של פיכמן, בתוך משפּחתו ובתוך קהילתו, היתה חפשית מלבטים ומתקלות משפּחתיות. היתה זו עמידת אילן בודד מוריק באופק הערבה; בדידות, שהנחילה לו את לחן השיר וחידדה את חושיו, “לראות את הקולות” ולהקשיב לרחשי נוף כה זרים אז בספרותנו.
זכתה ילדותו לקן משפחתי חם, ער, מלבב. המשפחה, משפחת יהודים בסרבאים, אם כי אינה מסיחה דעתה מחינוכם של הילדים ברוח המסורת ובדרכים המקובלות, אינה מטילה בו מרה ואינה מקפיצה עליו זקנה בלא עת. ככל ילד מלוות גם אותו כל הטרדות, הנגרמות על ידי הורים שאינם רוצים בקלקלתו ועינם צרה במעשי הילדות שלו ובתעלולים יוצאי־דופן, שאין רוח הגדולים נוחה מהם. גם לבו של פיכמן הקטן נצבט בודאי מסייגים ומהטפות מוסר, אך בסופם נגמרים הללו בנימות פיוס ופינוק. מדרכם של הורים יהודים היה מאז ומתמיד להטיף מוסר ל"בחור הלומד גמרא", המבלה עולם במעשי נערות, במשחק אגוזים ובהפרחת יונים. אך מוסר זה ניטל עוקצו בסביבה הבסרבאית, שבה אפילו הגדולים דרכם כתינוקות והם נתפסים לערכים “הקלים” שבהוויי החקלאי היהודי. בסיפורי הילדים שלו ובפרקים האבטוביוגרפיים שלו – המפוזרים במסות, בשירים ובזכרונות – מתגלה לנו עולם־הילדות של פיכמן והוא כולו חגיגי, פלאי, מצוחצח ומעוטר בחן־בראשית ללא כל הרגשת החיץ, שהיה קיים בין הילד היהודי בגולה ובין היקום כולו.
זֶה הָיָה בְרֵאשִׁית הָאָבִיב –
וַאֲנִי בֶן שִׁבְעָה אֲבִיבִים,
וָאֶכְרֹת אֶת בְּרִיתִי בַסֵּתֶר
עִם פִּרְחֵי תְכֵלֶת חֲבִיבִים.
עוֹד אֶזְכֹּר: הָאָבִיב זֶה עַתָּה
לְבַדִּי מְצָאַנִי בֶהָרִים;
מִסָבִיב בְּרֹךְ פִּרְחֵי הַתְּכֵלֶת
לִי רָמְזוּ בִשְׂדוֹת זָרִים.
וָאֶקְלַע אֶת פִּרְחֵי הַתְּכֵלֶת
מֵאָז בַּחֲלוֹמוֹתַי הַחֲבִיבִים
בָּאָבִיב, בָּאָבִיב אֲבַקְשֵׁם
כְּבָר עָבְרוּ כֹּה הַרְבֵּה אֲבִיבִים.
המשפחה היתה לו, כנראה, קן חלומות חם ונעים. “בית אבא”, המוטיב הנשנה וחוזר בשיריו הראשונים עד האחרון בשיריו – נשקף לו כולו מזהיר וחגיגי ואין הוא לו מכשול בהתמזגותו הנלהבת עם הסובב אותו.
וְגַם הָעֲנָנָה הַשְּׁחוֹרָה
הַתְּלוּיָה עַל גַּג
בֵּית אַבָּא – בִּכְנָפָהּ צוֹרֵרָה
אֶת בְּשׂוֹרַת הֶחָג.
אבא, ר' אליהו, היה איש ערבה עבדקן, רחב גרם וחסון, יהודי חוכר אדמה ומגדל צאן, סוחר, הצובר את תנובת השדה ופרי הצאן ומעבירם למרחקים, בעיקר לאודיסה. יהודי בסרבאי גזעי, מעורב עם הבריות ושקוע כרגיל בעסקיו, דאג לתת לבניו חינוך יהודי יסודי ומסורתי. המלמד המובחר מליטא, ר' יצחק זלוטניק, שהתגלגל לבלצי, מצא בבית ר' אליהו פיכמן קורת־גג. בהיותו סמוך על שולחנו הדשן והמלא כל טוב הנחיל לתלמידיו פרקי תורתו בתנ"ך ובגמרא. אך ר' אליהו, אם כי פרק מעל עצמו את הדאגה ללימוד הבנים ומסרה ל"מלמד", ניצל את עתותיו הפנויות להדרכת ילדיו בהוויות העולם, הקפיד על נימוסיהם והקנה להם מידות טובות ודרך־ארץ. הוא ידע להשרות רוח מתונה, מסבירה פנים וסלחנית. ברוח הימים ההם, למדו הזאטוטים לשמור על כבוד אבא ולא הפריזו בקלות־ראש בנוכחותו. רצינות זו בבית־פיכמן לא הטילה אימים. היחסים בין האב והבנים היו לבביים ואהבה כבושה ורוגעת נרקמה מלב אל לב. תמיד נוח, קרוב, יודע נפש הילדים ולוקח חלק בכל משחקיהם. אפילו האיומים של סבתא, כי יובאו למשפט, לכס סמכותו העליונה של אבא – לא קלעו למטרה. ההתרפקות עליו, בעיקר אחרי נסיעה ארוכה, היתה מכסה על כל “הפשעים”. עם כל נסיעה של האב למרחקים נדמה היה לילדים כי אתא חג והותרה הרצועה, אך בסופו של דבר גברו הגעגועים, ומשחזר נדמה היה שרק הפעם יודע הבית שמחת־חג מהי. דומה, שהעולם כולו עוטף חג למראה ספינת המשפחה החוזרת לקברניטה.
מה שריתק את תשומת לבו של יעקב הצעיר היתה זו השתקנות והרצינות של אבא. ר' אליהו היה לרוב מכונס בעצמו ועצב האדמה העיב פניו הגלויים כצל עננה על פני הערבה בימי שמש בהירים. מאבא נמשך חוט של עצב חרישי אל כל בני המשפחה. עצב זה חלחל באוירתו של הבית. “לא היה זה עצב, כלל, כי אם הרהור ערבה, באור כוכבים רוגעת” – בלשון המשורר. זה העצב ירש פיכמן: יום יום רעף עליו טיפין־טיפין וקנה לו שביתה בפינות סמויות בחביוני נפשו ואחרי־כן בשירתו. זהו אותו עצב לירי רך, החבוי בקיפולי הפסטורלה והאידיליה. אין הוא נובע ממחסור ומרעב, מעלבון ודלות. לא, לא היו בו בעצב זה מסממניו המובהקים של הרחוב היהודי שבמאה התשע־עשרה.
אך את המגע האינטימי עם אבא קיים יעקב הקטן מחוץ לבית. כל פעם שהיה מפליג עמו לכפר הקרוב, לשדות מסביב לעיר ולמכלאות הצאן ולאפרי־המרעה, בהם השקיע אבא ממיטב אהבתו וממרבית מרצו. בנסיעות אלה התגלה העולם לפני הילד היהודי בכל הודו וזיוו. כל סוד האדמה, כל פלאי ארץ ויקום, נתגלו לילד כשנפשו וחושיו נפתחו לרווחה וספגו את הסביבה וראשוניותה שלא נפגמה. הסייר הקטן, הנוסע הנלהב לעתיד לבוא, ראה בה גילוי שכינה ראשון.
אָכֵן אֵין זֹאת כִּי אִם אֲדָמָה נִבְחֶרֶת
אֶרֶץ שׁוֹמֶרֶת יָפְיָהּ; וְתֹם לֹא נִפְגַם לָהּ.
וְיֵשׁ שָׁעָה גְדוֹלָה כִּי יִזְכֶּה לִרְאוֹתָהּ הַיֶּלֶד
וְכָל יָמָיו לֹא יִשְׁכָּחֶנָּה: נַפְשָׁהּ תִּפְעַם בּוֹ.
וְזֶהוּ סוֹד אֲדָמָה; הוֹי עֲזֹב לֹא יָכֹלְתִּי
דִּמְמָתָהּ, רֹךְ עֶשְׂבָּהּ אֶת יְקָר שִׁבֳּלֶיהָ,
פֹה נִתְגַלּוּ לִי כָּל זֶה הָעוֹלָם אִוִּיתִיהוּ.
בנסיעות אלה לא היה מרבה אבא שיחה. אך כל ישותו אמרה השתאות לארץ פלאים זו, שאליה הוביל את בנו הקטן. בשיחה קצרה היה נהנה להכניס את הבן בסוגיות מעשה והדריכו בהלכות עולם. הנה הוא מוסר לו את המושכות בשעת הנסיעה, אות הוא כי לא רק שעת רצון מלפניו, אלא כי רוחש הוא אימון לבנו. הנה הם נעצרים בדרך ליד הבאר בשוליה ואבא אף מרשה לו להשקות את הסוסים. אכן, מעטות הן חוויות דומות, שפקדו משוררים עברים בילדותם. עוד היום בפרקי שירה ופרוזה של פיכמן מתנגנת אותה חוויה של שיתוף בפעלו המבורך של אבא: ידיו בטוחות וזריזות ומלאכתו נאמנה. ובינתיים טרם הבחין הפיטן לעתיד כי לבו שבוי בעולם אחר. כי יותר מאשר ישאב מים מן הבאר שאב את אפלולית חללה הרוחשת סודות. ובעוד סוסיו של אביו גומעים מים לרווייה, גומע הוא סודות ההווייה המבצבצים בין העשבים, פלאי הגידול והפריחה, משחקי האורות והצללים זולפי התוגה, הבשורה.
גם אמא פייגה, צמח כפרי צנוע, לא שלחה בנקל שרשים ב"עיר הגדולה" שהיתה בלצי. מן הכפר שבעמק הפּרוּט הביאה עמה מעצב הגעגועים וממנו האצילה על הבית כולו. תוך כמיהה לצבעי הערבה הססגוניים היתה מקשטת את ביתה בשטיחים ובמעטה רקמה ובשלל צבעיהם הפריחה את קירות הבית המרווח שבקצווי העיר מול גדות הריאוט. מלאת חן ונעימת הליכות הסתובבה בבית עטופת עגמומית. מיטב רחשיה נתגלו בקולה הנעים, שבו היתה מיטיבה לשיר והיה משהו רחוק ומוזר בשירתה זו בבית השקט והדומם. כל עוד חיתה סבתא הזקנה, היתה האם פּחות צופיה הליכות ביתה, והילדים – וביניהם יעקב – דבקו בה בגלל קסמה האישי, בחום האמהי שנהר ממנה. מזגה מאופק וסביל היה, בו היא רפרפה כאילו ונגעה לא נגעה במציאות האפורה של יום יום. פחות מכל בני המשפחה המבוגרים היתה האם מפריעה לילדים במשובתם. כל פעם שפיכמן שר או מספר על אמו, נדמה, שהוא חי מחדש את טבילותיו בנהורות הזוך שזלפו בשפע מזו מלכת העדנה, מאהבתה ומערגתה.
וְשׁוּב, כְּאָז, בִּצְחוֹר אֲבַק מִלְבָּנָה,
אֶרְאֵךְ יוֹשֶׁבֶת עִם דִּמְדּוּמֵי שַׁבָּת,
וְלֹא אֵדַע עַל מָה אַתְּ כֹּה עוֹגֶמֶת,
מַה צֵּל זֶה עַל הַבַּיִת כֹּה יִכְבַּד.
מֵרוּץ בַּחוּץ כִּי שַׁבְתִּי בֵּין הָעַרְבַּיִם
אָהַבְתִּי אוֹר שְׁלוֹמֵךְ, כָּל חֵן פִּרְחֵךְ
מוּל הַמְדוּרָה נִדְלָק, אַךְ בְּרַק עֵינַיִךְ
אָפֵל כִּרְסִיס קָפָא, פֵּרוּר לוֹחֵךְ…
אכן, משגדלו הילדים ונסתלקה סבתא רק אז גילו, כי אינה זרה ורחוקה כמות שהיא נראית לעין, אלא אוהבת, מודאגת וחוששת לשלומם, – אם כי גם באוירת החולין האפורים, שסועה בין עולמה וחובותיה התהלכה כמלכת שבת… לאחר ימים, כשפיכמן, אחרי טילטולים רבים ומשברים קשים, עמד לפני הרגע המכריע ביותר בחייו, בטרם אסף אל ביתו את האשה אשר אהב, עשה דרכו קפנדריה חזרה לבית הוריו. במיוחד חזר כדי לקבל את הברכה מידיה הענוגות והרכות של אמא.
חלק רב בחינוכו של יעקב הילד לקחה סבתא. אשת חייל היתה וחכמת החיים שלה עמדה לה בכל פגעי היום הגדול. ממנה למד פיכמן את החריצות, את האהבה לסדר ולנקיון, סגולות שעמדו לו אחרי כן כעורך וכמשורר. סבתא היתה נקית־גוף וטהורת־נפש, אהבה את השלמות ושקדה על תיקונו של כל פגם. זאת היא ולא אמא שהיתה צופיה הליכות הבית בהתמדה ובהקפדה. קטנה, חביבה, כל כולה שופעת מרץ נעורים היתה מופיעה ברגע הנכון ומגלה כל תקלה. בעיקר, היתה שוקדת להחזיר למוטב את הקטנים כשהיתה תופסת אותם בשעת קלקלתם. בין אם הללו סחבו תפוחי אדמה לצליה על המדורה על גדות הריאוט, בין שנצלו “חמרי גלם” אחרים לעשות עפיפונים, היתה זו מופיעה בנזיפותיה החמורות. אם כי לא פעם היתה נתפסת היא עצמה לחן משובתם של הילדים ונעשית שותפת למעשיהם “הרעים”. קשה לה בעיקר להשלים עם ותרנותם של הגדולים, המפנקים את הילדים ומקלקלים אותם ללא כל תקוה. לעומת זאת, נתגלתה מלאה הבנה ושופעת עידוד לנטיותיו המוזרות של נכדה הקטן יעקב. זה הקטן ככל שהוא גדל – גדלה זיקתו לספר, להשכלה, לחלומות שלא מעלמא הדין. כל חריגתו מהמסגרת המוצקה של הבית – נראתה לה לזקנה כמבטיחה ומבשרת. “האחת בבית שנבאה לי עתידות” – מעיד עליה פיכמן ברגשי תודה רוטטים ונאמנים.
לאידיליה המשפחתית נצטרפו תמיד כמה עוברי אורח, ששהותם הקצרה או הארוכה בבית פיכמן היוו גשם נדבות לשתיל הרך בעודנו באבו. היו הללו ה"מלמדים" אשר בישובים נדחים בסרביים הפכו בבתי אמידים חלק מההוויי הביתי. הם היו שלשה: ר' יצחק זלוטניק, ר' יעקב יוסי ור' טביל. בשלשתם אנו נתקלים פה ושם בסיפורי הילדים, בשיריו וברשימותיו האבטוביוגרפיים של המשורר. אם יוצאי ליטא ופּודוליה, אם מקומיים – אלה וגם אלה נתבשמו מהר מהאוירה הכפרית התמימה ששררה בסביבה ובבית. בסביבה זו שטופת האור אין מקום לאותו אב־טיפוס של “מלמד” שקנה לו שביתה בספרות העברית. אין הדברים שאובים מדמיונו של המשורר בספרו על הרבי המתעסק בעגלה שברחה, בתרנגולת הדוגרת, המתבסם מריח השושנים שתלמידו מביא לו מהגן הסמוך. ה"רבי" לא הקפיד ובקלות פסקה עליו משנתו והיה מהלך יחד עם תלמידיו שכורי האגדה המרפרפת בחללה של הערבה. צליליה וריחותיה הטובים והמקסימים של הערבה כאילו היו מתמזגים עם ריחותיו הקדומים של עולם התנ"ך שרק עתה פרצו מעינותיו חוצה. ר' טביל או ר' יוסי שמחים היו לקרוא דרור לתלמידים, בעיקר בימי האביב והקיץ, כדי לשאוב יחד אתם ממעיני השפע של אור ולבלוב. חולין וקודש נשקו אהדדי…
לכן יובן כי המעבר ל"השכלה" אצל פיכמן הצעיר לא נתלווה במשברים משפחתיים. גם הסביבה לא מיחתה חריפות לשמע התענינותו בספרות־חול. בעיר הנדחת הופיעו משכילי האיזור א. ד. רוזנטל, מרדכי פינקלמן ושבתי לרנר, שמשכו בעט סופרים. בעיירה קרובה בסביבה – מארקוּלאָשטי – בביתו של הסופר סת"ם ר' אברהם אלימלך פישמן, צצו בחורים צנומים; יהודה לייב (אחרי כן הרב י. ל. מימון) וגבריאל – שניהם “כתבא רבא” ו"מליצים" נועזים. הללו ובדומה להם היו סרים לבית ושל השוחט ר' אלעזר אוירבאך ואף שם שני אחים צעירים. שלום הבכור ואפרים הצעיר, (המשורר א. אוירבאך מארה"ב). ועיקר עולמם – הספר. בחברותא זו, בה דבק, מצא רעים החותרים אף הם לגילוי של כל ספר חדש וכאן גדל ובער צמאונו הגדול לקריאה. ניתן לשער מה רבים היו המאמצים לגלות חומר קריאה בעיר משוללת ספרים וספריות, כאשר היתה בלצי. רך בימים נתפס לקריאה נלהבת: “עודני זוכר את הרושם של הספר הראשון שקראתי – מספר פעם פיכמן לביאליק – אמנם לא היה זה ספר, אלא קונטרס קטן שבקטנים “מעשה בעלי באבא ובארבעים ליסטים” שהביא אבא בשובו מאודיסה יחד עם איזה לוח עממי של י. י. ליניצקי. אף על־פי־כן היה זה באמת רגע גדול בחיי. הייתי אז בן שבע בערך, ואולי עוד פחות מזה. הרושם היה מרעיש, ימים רבים אחר כך הייתי מתרגש כל פעם שנכנסתי אל האמבר האפל שבחצרנו, וכיון שאף הוא היה מלא חביות, הייתי משער לעצמי שבכל אחת מהן מסתתר גזלן”…
נפשו הצמאה לגילוי עולמות חדשים, פלאים לא ישוערו, חתרה וגילתה כל פעם בנס ספרים שעוררו ענין, קסמו ואף כבשוהו לעולמים. ללא מוקדם ומאוחר, ללא שיטה והדרכה, כדרכם של קוראים גדולים ונלהבים מהמאה הקודמת, היה בולע כל מה שנזדמן לו בעברית, אידיש ורוסית, במעט הבנה שהיתה לו בלשון זו שרכשה בכוחות עצמו. כהמשך לתנ"ך, לעין־יעקב ולפרקי אגדה ודרוש נתוספו “יוסיפון” ו"ספר הישר" ואחריהם באו בערבוביה מבהילה המאספים של שלום עליכם ופרץ, הרומנים של שמ"ר באידיש, “כור העוני”, “מסתרי פריס”, מסתרי החצר הספרדית", “הרוזן מונטה כריסטו”, “דאס ווינטש פינגערל” ו"פישקע דער קרומער" למנדלי (עמק הבכא וספר הקבצנים), זכרונות לבית דוד, “עמק הארזים” ו"יעקב טירדה", שיריהם של לבּנסון האב והבן, רובינזון קרוזו וראשוני הקלסיקנים הרוסיים… “חבורה קטנה היינו כשבחירוף נפש השגנו חוברת בודדת של ‘השילוח’, טופס מרופט של ‘הפרדס’ והיינו כרוכים באותה התלהבות אחר ‘על פרשת דרכים’ ואחרי ספרי בילינסקי, המבקר הרוסי הנודע. אך לא היה איש בעיר שלאורו נתחמם”.
תוך מגעו הראשון עם ספרות העולם, רחב לבו של הצעיר המתבגר ונמשך לאותו עולם מופלא ומבטיח בו מתרחשים הפלאים. אמנם גם בחוגו הצר הוא ברך על הפלאים ועל הנסים המתרחשים לבקרים; פלאים ונסים אלה לא הרפו ממנו עד זקנה ושיבה, אך עם גילוי העולמות החדשים, שוב צר היה לו בפינה הברוכה, בפאתי ארץ מכורתו. עם סימני בגרות ראשונים היה נעלם מדי פעם מן הבית, כשצקלונו הדל על כתפו, שוקע בכפר מרוחק לחדשים מספר וחוזר אלינו. שוב לא די לו בידיעותיו שרכש מפיהם של מלמדיו האהובים ומחבריו המבוגרים. בן חמש־עשרה הוא מגיע לקישינוב, בירת בסרביה, וכמנהג אותם הימים מתחיל בלמודים מסודרים על מנת לעמוד בבחינות בית־ספר תיכון. בקישינוב מצא לו מחיתו בשעורים עבריים בבית סוחרי־יין אמידים. תמורת אוכל משופע בצלי כבש וביין בסרבאי משומר. יחד עם התקדמותו המהירה בלשון הרוסית הוא מגלה את הספריה העירונית העשירה באוצרות הספרים שלה. הפעם ניתן לו ליהנות מספרות המופת הרוסית ומהתרגומים בשפע מספרות העולם, בעיקר מהספרות הצרפתית והגרמנית. בגן העירוני המלבב בקישינוב, לרגלי אנדרטתו של פושקין, שאף הוא ערך פעם גלות בעיר זו, התבשם מריחות השיטה והלילך ושתה לרווייה עד כדי שכרות ושכחת החושים מגביעי שירתם של פושקין ולרמונטוב והשהה עצמו בשקדנות על הפרוזה הרגשית והחזקה של טורגניב וטולסטוי.
מאושש, צעד בטוחות בפרוזדור הצר והארוך שהובילו אל שער השירה והמסה…
על הסף הנכסף 🔗
אחרי שהיה קצרה בקישינוב יצא פיכמן לאודיסה. המניע הרשמי לנסיעתו לאודיסה בתרס"א היתה ההחלטה להקדיש עצמו ללימודים, כמנהגם של צעירים יהודים באותה תקופה, מעשה אכסטרן. קשה היה להאמין, ואף פיכמן בעצמו לא האמין בכך, כי בן הערבה, בו נתמזגו יחד היסוד הכפרי הבריא ואי השקט הלירי – יוכל להתאים את עצמו למסגרת לא מסגרת של חיי סטודנטים אכסטרניים, רעבים, מבולבלים ותועי דרך, כפי שהיו רבים מהם. המשיכה לאודיסה באה לו בראש וראשונה מסיפורי אביו שהיה נוסע לשם לעתים קרובות לרגל מסחרו והיה מתפעל מאותה רוח חפשית שהיתה שורה בעיר, אך יותר מזה מראשיתה של מסורת צבורית – “חובבי ציונות”. אך הרבו ממנו לספר המשכילים המעטים, מנויי “השילוח”, מהם שהתגוררו אפילו זמן־מה באודיסה וטעמו את טעמה. עיר נמל זו, שהיתה בעצם פריחתה ושיגשוגה משכה אליה את מיטב הנוער בדרומה של רוסיה; מי שנמשך להשכלה ודעת, מי לקלילותה ולחיי החופש שאין בהם ממרות המסורת וההוויי של העיירה הקטנה ואף לא מחשכתה; ומי שנמשך כאל מרכז מתהווה של הציבוריות היהודית המתעוררת והספרות העברית.
פיכמן, שקדמה אצלו הכשרת הלב, נמשך לאודיסה הספרותית, בה שלט בכיפה אחד־העם ושימש אבן שואבת למיטב הנוער. בעיר זו ישב גם מנדלי מוכר ספרים, ופיכמן אחרי שגותו בערפלי הרומנטיקה של “אהבת ציון” ובספורי האינדיאנים המרתקים של מיין ריד ועולם הפלאות של ז’ול וורן, זועזע עמוקות מכוח ראייתו הריאליסטית החריפה את פני חיינו ומדרכי הלשון והביטוי, שהיו אז חדשים ומפתיעים בספרותנו. באודיסה זו שכן לו כבוד י. ח. רבניצקי, עורך “הפרדס”, האיש שלזכותו נזקף גילוי כוחות ספרותיים חדשים מבטיחים. שם השתקע גם ש. בן־ציון, בן טלנשטי הקרובה, המבוגר ממנו, שכבר הגיע למעמד בספרות העברית; עם חבורת סופרי אודיסה נמנו גם י. קלויזנר, דובנוב, לוינסקי, בן־עמי ועוד. אך אין ספק, שכוח המשיכה החזק ביותר בשבילו שימש ביאליק, הכוכב המזהיר ביותר והמבשר נצורות בספרות העברית, ממנו זרם לפיכמן אור גדול ורב. אל האור הזה נמשך ובו דבק כל ימי חייו, מידידותו הגדולה שנשזרה ביניהם שאב הרבה עידוד בדרך יצירתו.
ביאליק עצמו, – בהשתקעו שנית, אחרי חתונתו, באודיסה – כבר נתן אותה שעה את אותותיו לא כאחד מן החבורה, אלא כנסיך הנושא בגאווה את כתר המלכות בעוד אבותיו רמי־היחס מהלכים לפניו. ואף אליו – כאל אחד־העם – החלו נוהרים בחורים כשכתביהם נושרים מחיקם. גם פיכמן נמשך לאודיסה כי ידע שביאליק שרוי בתוכה. “נסענו בעצם אליו” – מדגיש פיכמן בעצמו. תמיד נסע למישהו ומשהו.
אם כי הנסיעה היתה מכוונת אליו, הלב לפה לא גילה. הנימוק לנסיעה היה כאמור הרצון להשתלמות בלימודים ואילו דפיקות הלב הראשונות בעיר זו יוחדו בלב פיכמן הצעיר לרבניצקי דווקא. אליו פנה העלם מיד כשהאירה עליו שמש בוקר ראשונה מעל ראשו בעיר הנכספת. הוא ביקש לשאול אצלו על גורל שיריו ששלח אליו בשביל ה"פרדס". באותו בוקר אביב נשתרך לו בפיק ברכים, מלווה ע"י בתו של בעל האכסניה, עליה סיפר לו אביו כי משכילה היא ויודעת עברית. בדרך היא מרגיעה אותו ומבטיחה לו כי רבניצקי אדם חביב הוא ואין כל סיבה לפחד מפניו. אך הלב הלם בלא יודעים לקראת פגישה גורלית מזו. ואכן, בפגישה זו עם העורך מצא גם את ביאליק. הפלא אליו צמא, התגלה לו במפתיע, דווקא ברגע שלא ציפה לו. ביאליק, מתברר להפתעתו, קרא את שיריו ויש לו אף להעיר את הערותיו והוא עושה זאת בזהירות אבהית כשהוא שותל בלב המשורר המתחיל נטעי אמונה ראשוניים.
מאז אותה פגישה קצרה ולבבית היתה דירתו של ביאליק אחת משלוש הדירות – השתיים האחרות הן של רבניצקי ובן־ציון – שדלתותיהן נפתחו לפניו לרווחה והיה יוצא ונכנס בהן כאחד מן המשפחה. ביאליק עמד אז בראש בית הספר העברי שנפתח ע"י חברת “חינוך”, והוא יחד עם רבניצקי וש. בן ציון פעלו רבות בשדה הספרות והחינוך. הקבוצה, על אף הבדלי הגילים, היתה חדורה רוח פעלתנות מפליאה, ולבסוף הקימה את הוצאת הספרים “מוריה” שהפכה אחרי־כן אחת ההוצאות החשובות ביותר בקרב יהדות רוסיה ובספרות העברית. בחברתם נעמו לו צעדיו הראשונים של פיכמן בעיר הנכר הסואנה, בה נדמה לו כי הוא מבלה עולמו בדברים של מה בכך, יבשים וסכולסטיים; לא אחת דימה, כי לימודיו והשקידה עליהם מסיחים את דעתו מן העיקר, מן השירה אשר אהב ושלה הקדיש מיטב הגיגיו וכי השקידה על ה"פרוגרמה" לעמוד בבחינות אוכלת בו כל חלקה טובה ומסלקת את שכינת השירה מקרבתו.
ביאליק עצמו עודדו שלא יהא מיצר על כך שאין הוא עושה את מלאכת השירה קבע, כי לדעתו אין קבע זה מביא ברכה לעושיו. בשיחותיהם הרבות ובפגישות אשר ביאליק לא מנע אותן ממנו מיד עם ראשית חברותם נפתחו לפניו אפקים חדשים. המשורר הגדול, כדרכו, חצב מלבו דברי טעם מדריכים אשר הקלו ללא ספק על חברו הצעיר, בכרך הגדול והזר, בימי מבוכה ראשונים שעה שעדיין היה תועה ותוהה ביער ספקותיו.
בביתו של ביאליק היה נפגש עם יעקב שטיינברג ושניאור, אז שניהם עוד צעירים מאד, מסתופפים בצל קורתו של ביאליק ונהנים מהרוח המלבבת, המעודדת והקורנת מאישיותו השופעת והחביבה. לידו של שניאור, המעורב בדעת עם הבריות, בעל הבטחון העצמי והמעז להתחצף כנגד גדולים ולהתמודד עמהם – התעורר אף פיכמן אם כי הליכותיו היו חרישיות, נרגשות; היה בהן מבשורת הצמיחה האיטית, המאוששת והמבטיחה.
אז גם חלה ראשית פגישותיו עם שאול טשרניחובסקי ויוסף קלויזנר. אותה שנה – תרס"א – פירסם מחזור שירים ב"הדור" וב"עולם קטן" של של"ג, שהופיעו בווארשה.
לאט לאט התחיל פיכמן להתרגל לעיר ולאהוב אותה. הפרובינציאליות של עיר דרומית זו, “העולם הזה” השליט בה ומיעוט העברים שבה – “אי קטן בים של התבוללות – בים של שוויון נפש לתרבות העברית” כפי שהגדירה פיכמן – ליכדה את קומץ הסופרים העברים והעסקנים הציוניים לחבורה אחת, מונוליטית; באותה חבורה היתה שורה הרבה לבביות, ריעות נאמנה וחמימות, ששבו את לבו של פיכמן. אך כנראה עדיין לא היה בכוחה של עיר זו לכלכל את כל הנמשכים אליה ופיכמן נאלץ למגינת לבבו לעבור לווארשה.
בין שתי ערים ואסכולות 🔗
פיכמן, יותר מכל כותבי תולדות הספרות העברית ברוסיה, מדגיש את ההבדל הגדול שהיה קיים בין שני מרכזי הספרות החשובים ברוסיה: אודיסה ווארשה. הדגשה זו והנסיון לראות את ההתפתחות המקבילה על כל האופייני שבהן, הנם בראש וראשונה תרומה נפשית, מעין שלמוני חוב והכרת תודה לשתי בארות מהן דלה בצמאון נעורים. לא אחת מתלבט הוא בהגדרותיו, הקולעות והנכונות, על תפקידם של שני מרכזים אלה אשר בראֶטרוספקציה כמעט אוטוביאוגרפית נראות לו כאסכולות. יש בכך משום חידוש בהיסטוריוגרפיה של ספרותנו. אמנם גורם לכך, כאמור, זכר טלטוליו בין שני קטבים ספרותיים תוך רחשי אהבה כפולה לשניהם. אבל תוך כדי כך מובהר לנו גם מעמדן וכוח השפעתן של שתי אסכולות אלה בחברה היהודית ובספרות העברית ברוסיה. “בין הערבה הדרומית ובין יערי פולין עבר דרך נעורינו, ולא שכחנו את הטוב שבא לנו מזה ומזה…”.
כאיש הדרום, נגרף בזרם הצעירים הרבים שנמשכו לאודיסה כאל מרכז הציונות, מרכז העברית וכאל מצודה נוראת־הוד בה התבצרו מנדלי וביאליק, בה התהלכו קלויזנר וטשרניחובסקי, ואליה נמשכו כל פרחי הספרות שבדרום. אך אודיסה עם כל הלבביות שבה, עם כל העידוד שבה – שכן דווקא היא שהסמיכה אותו ובתחומיה נפתחו לפניו לרווחה שערי הספרות – נתגלתה לו מחמרת וצוננת, הדורשת מיד עם הצעדים הראשונים גם עשיית “חשבונו של עולם”. בטחון השליטה של מנדלי, אחד־העם וביאליק, הטיל אימה ומשטר. אודיסה – היתה כולה קפדנות ושמרנות וחייבה למרות. מאודיסה ירש פיכמן את “אמת הבנין”, את החרוז הנקי, את הבנין החטוב, – “כל ימי ראיתי אותם כמחנכי הטובים ביותר”, מודה פיכמן. אך משהגיע לאודיסה צעיר ונבוך ידע כי באמתחתו המטען “הקל” של השיר הלירי, ואותה “אמת בנין” קפדנית, לה יהיה אסיר תודה בעתיד, הטילה עליו, כנראה, אימה במקצת. עם כל האהבה הגורלית כמעט שהוא רוחש לאודיסה, הבירה הדרומית אליה הוא נקשר, ובעיקר לביאליק, נמשך הוא עצמו אחרי האוירה הקלה של הבוהימה הספרותית של ואַרשה. שם הבחין מיד, כי אוירתה של ואַרשה אינה אוירה של מרות, של סמכות עליונה, אלא של “חברותא”, של בית־קפה ספרותי, עם כל החולשות שבדבר, שלא תמיד הן לפי טעמו, שכן מאז ומתמיד החמיר פיכמן עם עצמו. “משכה” – אומר פיכמן – “הרוח הקלה” של שתי הדמויות המרכזיות והבולטות של ואַרשה, פרישמן ופרץ. הוא אומר: “לפי כל תכונותיהם היו שניהם אנשים שבצמאונם ליצירה נתבטא עצם רוחם ליצירה. נתבטאה מהותם החיובית ביותר. הם זרעו חזון, הרעיבו לחזון. בסביבתם נתלהטו הרוחות. על כן יקרו שניהם, כל אחד בדיוקנו המיוחד, לבני הדור שקם אז עם דמדומי התקופה. הם היו מדליקי פנסים ושרו מתוך כליון נפש עם ההדלקה ולעצם ההדלקה”. הקו האופייני להם היה החתירה אחר הניגון הפנימי, אחר צליל נקי. גם ביאליק – מצטדק פיכמן – לא היה מגיע לשירי־עם בלי השפעתה המשחררת של ואַרשה.
“פולין שימשה, – מסביר פיכמן – בספרות הצעירה יסוד משחרר, כמו בתקופת הצמיחה של החסידות. היא פוצצה את הקליפה – ערערה את המבוצר, המנודבך, בלבלה כל סגנון שבכתב בבקשת צינורות החיוב הנסתר בדבריה משוללי שיגרה, משוללי קביעות: כל זה שאודיסה המנדלאית בנתה עליו, נשענה עליו. החסידות לא היתה עוד דוגמה לצורה ולנוסח, כי אם רוח עוקרת, מבערת, מחדשת. ואנחנו, חניכי אודיסה המחמרת, הרגשנו בכל מגע עם פרץ, שמשהו זז בנו ממקומו. אפילו אנחנו, שנשארנו נאמנים כל הימים לרבותינו שבדרום, – שקרבתנו אל פרץ לא היתה אלא ארעית, לא יכולנו שלא להכיר, כי כאן אוצר הרוחות – כי בקרבתו מתנגן בנו משהו, שתבע את תפקידו. מנדלי, ביאליק וטשרניחובסקי חפצו לשַיֵש את הכתב העברי. ואַרשה, שהתקוממה לכל פסלות, לא האמינה אלא בניע הלב, בזיע הלב. היא ויתרה על כל מחצבי השיש העתיק לשם פריחה, לשם התלהבות, לשם התערות שאינה פוסקת. אודיסה היתה מעודדת, ואַרשה – ממרדת”.
לכן לא עברה שהותו הראשונה בואַרשה ללא רשמים. היתה זו לא תקופה של לימודים, אלא תקופה של התבשׂמות. אישי הספרות שחיו באותה תקופה בוואַרשה השפיעו עליו כל אחד לפי דרכו. מסוקולוב – מעיד פיכמן – ירש את עסיסי הלשון העברית, את דרכי המסה. בפרישמן ראה מורה ורב (הוא כתב מבוא לשיריו) ואילו פרץ האציל עליו מרוחו, גם כשלא לימדו ולא הדריכו.
על מעמדו של פיכמן בסוד החבורה הווארשאית מספר י. ד. ברקוביץ' בספר זכרונותיו “הראשונים כבני אדם”. בביתו של פרץ היתה מתכנסת חבורת סופרים בכל יום חמישי בערב. היה זה חוג מצומצם בו נכללו, מחוץ לפּרץ ובן־לויתו יעקב דינזון, ח. נ. ביאליק ויוסף קלויזנר, ה. ד. נומברג ובעל־מחשבות. מבין הצעירים שנתכבדו בזכות זו היו י. ד. ברקוביץ', ז. שניאור, יעקב שטיינברג ואתם גם יעקב פיכמן. במסיבות אלה, שהיו בחלקן מתקיימות גם בביתו של י. קלויזנר, היו דנים בענייני ספרות וכל אחד מהסופרים היה קורא מיצירותיו שטרם נתפרסמו. הצעירים לא לקחו חבל בשיחות, שהיה בהן, לפי עדותו של י. ד. ברקוביץ' הרבה מן המעושה והמופשט. “רק פיכמן, שכבר ניסה בימים ההם להציג את כף רגלו על שדה הביקורת, היה בינינו האחד, שראה חובה לעצמו להכניס לתוך דבריהם של הזקנים דבר צעיר משלו ולהרים על ידי כך את כבוד כולנו”.
ענין מיוחד בוואַרשה מצא פיכמן במערכת “עולם קטן” ובעורכו ש. ל. גורדון. “מערכת ‘עולם קטן’ משכתני כאי ירוק”. לבקר אצל עורך “עולם קטן” הלך פיכמן עוד לפני שדרכו רגליו על ספו של עורך “השילוח”.
פיכמן, המשורר המיועד לשירת ילדים צרופה, המחנך ועורך האנתולוגיות הספרותיות המחנכות וספרי הלימוד בעלי הטעם המעודן, נמשך אל מערכת העתון לילדים היחיד של אותה תקופה. הלא יצירתו הראשונה, בעצם, שזכתה לראות אור הדפוס היא שיר בעתון לילדים, “גן שעשועים” של פיורקא. המחנך העורך של ספרי לימוד ומשורר הילדות מצא ענין מיוחד בעתון ובעורכו.
בתקופה קשה זו בחייו מצא בבית ש. ל. גורדון בית חמים. לפי עדותו היה זה הבית העברי הראשון בוואַרשה וחן עברי ויהודי היה שרוי עליו.
“בתקופות חיי הקשות ביותר מצאתי בו ידיד, חבר, לא מורה, – כותב פיכמן בהכרת תודה – כי אם רֵע טוב, אדם קרוב, פשוט, לבבי, אשר לא מנע ממני כל אשר השיגה ידו. מעולם לא הכאיב לבי. אור פניו תמיד נחמני, הרגיע את רוחי”. ואכן הרבה אור וחדוָת יצירה בתקופה זו בחייו, והוא היה פורה מאד בעבודתו.
בחזרה למכורתו 🔗
אך ההסתערות ברחוב הספרותי בתחילת המאה, לא החזיקה מעמד זמן רב. כבר ב־1905 הסתמן משבר רציני. “הצופה” בו עבד פיכמן נוטה להפסיק הופעתו. “הזמן” הוילנאי ו"השילוח" אף הם התקיימו בקושי ופחד הסגירה איים עליהם. ביאליק עוזב את ואַרשה לאחר ששהה שם יותר משנה כעורכו הספרותי של “השילוח”, (העורך הכללי היה י. קלויזנר), פיכמן רואה שאין השעה כשרה עוד כדי לנסות לחיות מן הספרות. “אין ליד מה וליד מי להתחמם”. בלבו של הצעיר גוברים הגעגועים לבסרביה. נדמה שהגעגועים התעוררו תוך מגעו עם יהודה שטיינברג שהיה מבקר בוואַרשה ואשר אתו בא בחליפת מכתבים. אחר ביקור באודיסה הוא עובר לזמן מה לקישינוב. אך גם שם אינו בא למנוחה נפשית לה הוא זקוק.
אחרי היריד הספרותי ההומה בוואַרשה, נראית לו קישינוב, עיר־הפלך של אזור מולדתו, כפרובינציה נידחת; שוב לא היה זה הבחור החולם האכסטרן מ־1900. שנות נסיון, שנות הישגים מעודדים, שנות היכרות של גדולי הספרות והתקרבות אליהם, והנה הן מהולות בכאב ובאכזבות. היתה זו שנה עגומה לרבים מבני הנוער היהודי, אשר יחד עם הנוער הרוסי, חיו את אכזבות המהפכה הרוסית. דם הנוער היהודי שמכוון היה לשַמן את גלגלי המהפכה הרוסית נראה היה כקרבן שוא ואף חוגים סוציאליסטיים מובהקים הכזיבו בהתנהגותם כלפי היהודים ודולדלו ממיטב התלהבותם. באוקטובר 1905, בקישינוב, עיר ההריגה, נשנו וחזרו מאורעות 1903, והוא היה עד להם. גם מן המשרד הציוני בהנהלתו של ד"ר ליאו כהן, בו עבד אותו חורף, לא רווה נחת מאחר שגם בתנועה הציונית שררה שעת דמדומים מעיקה לאחר פטירתו של הרצל. לכל אלה נתווספו האכזבות האישיות. פיכמן ידע אז זעזוע משפחתי קשה, שגרם לו כאב רב. “יצאתי ריק מן הכרכים שישבתי בהם, ולא ידעתי מה לעשות בעצמי” – רושם פיכמן.
בשעה עגומה זו הוא מקבל ברצון הזמנת קבוצת הורים משכילים מליאובה, עיירה יהודית על גדות הפּרוּט, עיר מגוריו של יהודה שטיינברג, להיות מורה לבניהם במקום. שטיינברג היה עסוק בעבודה ספרותית ובחיבור ספרי לימוד מטעם הוצאה וילנאית ונטש את ההוראה; הוא כנראה שממליץ על פיכמן בפני הורי המקום מאחר שחפץ בו ובקרבתו. אחרי שנות נדודים קסם לו “אי־הדממה” שהבטיחה להיות לו ליאובה, מעין “מקלט השכחה”, עוגן הצלה. גם נוכחותו של שטיינברג, אחד קרוב שיבין ללבו ויפיג את בדידותו, משכה אותו. “באתי לליאובה להיות מורה לתינוקות ולשכוח, לשכוח”. שבתי אל שדותי ואל גני, כשוב נידח אל מולדתו וייטב לי וב’אהלי שקט' אלה אמרתי לשבת ולנוח ימים רבים".
ואמנם בעיירה הנידחת, הטובלת בירק שדות וכרמים על גדות הפּרוט, בא אל המנוחה. גם שטיינברג מוצא ענין רב בחברו הצעיר. לשניהם מגיעים ימים יפים וטובים. יום יום עם גמר העבודה בכתתו כבר ממתין שטיינברג לפיכמן עם “דברים חדשים”, יוצאים לעמק שמחוץ לעיירה בלוית ידידים ונהנים מויכוחי ספרות ומשפע הפירות, ענבי הזהב והאגוזים הירוקים בגני הגויים שבסביבה. הבנה מלאה היתה שורה בין שני הידידים.
כנראה היה בכך משום צו גורל, שהפגיש וקירב את שני היוצרים. כבר אז נסתמנה מחלה אצל שטיינברג ושניהם לא ידעו כי אחרי שנים מספּר, עם מותו של שטיינברג, יטיל ביאליק על פיכמן כינוס יצירותיו ועריכת ספרו וכתיבת אחת המסות היפות, אחת ממסותיו הראשונות של המסאי והמבקר בעתיד. תחילת התרקמותה של מסה זו (על יהודה שטיינברג שבאה בראש כל כתבי י. ש.) בטיוליהם של שני הרֵעים בין הכרמים ובשבילים שבין שדות הירק שבסביבות ליאובה.
בתקופת שהותו בליאובה, קרוב לשלוש שנים, הירבה ללמוד. כאן התגבשו כל היסודות הליריים והבקורתיים. כאן בבד בבד עם העבודה המעשית בחינוך ותוך קירבה לעבודתו הספרותית הפדגוגית של י. שטיינברג, שחיבר אז גם ספרי לימוד, – התעורר בו, בפיכמן, היצר לחבר ספרי לימוד, מלאכה שהגיע בה אחרי כן לווירטוּאוֹזיוּת מפליאה וספרי הלימוד שלו, ששלטו זמן רב בשוק הספרים, הם שיא היצירה הפדגוגית־דידקטית. באותם הימים הירבה פיכמן לקרוא ועקב בענין אחרי התפתחותה של הספרות העברית. הוא נתפס לרושם העז שעשו עליו ברדיצ’בסקי ושופמן בהם הכיר את באי־כוחה של הפרוזה המודרנית. אך בעיקר התקרב אל ברנר ואל “המעורר”, שראה בהם חזות חדשה. במשך כל אותה התקופה הליאובית עמד בחליפת מכתבים עם ברנר. בתקופת משבר זו שבחייו, היתה דרך הכתיבה של ברנר על כל הרישול שבה, קרובה מאוד לליבו. ושני הצעירים היהודים הנושאים בחוּבּם את בשורת תקומתה של הספרות העברית מחליפים מכתבים ביניהם על גורלה של זו.
מחליפת המכתבים שבין ברנר ופיכמן נתפרסמו רק מכתביו של ברנר לפיכמן, אך לפיהם אנו יכולים להבין כי היתה זו התכתבות מעניינת, שלא הצטמצמה בדברים עניניים בלבד. ברנר ישב בלונדון ובקריה המעטירה שעל התימזה לא היה פחות בודד מאשר פיכמן בליאובה הנידחת שעל הפּרוּט. ברנר מוסיף ומבקש ודורש ממנו השתתפות קבועה ב"המעורר". הוא מתלהב משיריו של פיכמן ומרשימותיו הספרותיות ואף מציע לו מדור מיוחד בכל חוברת ל"בקורת קצרה ויפה על החדשות הספרותיות". “יכול אתה לכתוב כל מה שעולה על רוחך”, כותב לו ברנר תוך התמכרות מלאה ואימון בלתי מוגבל. יש כנראה שפיכמן אינו עונה בזמן ואז מזדעק ברנר: “כתוב לי כי גורם אתה לי רגעי עונג גדול במכתביך, ואני הרי אני כל כך צמא לזה…”. ובפעם אחרת הזדעקות זו היא רווית יאוש ממש: “איני יודע מפני מה עזבתני. הודע!” במכתבים אלה הם מחליפים דעות על סופרים וספרים. מתוך מכתביו של ברנר ניתן להבין, כי כבר אז מנקר במוחו של פיכמן הרעיון לעלות ארצה והוא חוזר כנראה כל פעם לנושא זה, בשאלו את ברנר למה אינו עולה. “אילו הייתי יודע שיעלה בידי לעשות שם איזה דבר הגון, הייתי נוסע לשם”, עונה לו ברנר.
לאחר מכן, כאשר ברנר עובר מלונדון ללבוב ומוציא את “רביבים”, מגיע תורו להיות הנתבע ע"י פיכמן, כאשר פיכמן טולטל לזמן מה בחורף של 1909 לווילנה כעורך מדור הספרות היפה והבקורת של ה"עולם" שבועון ההסתדרות הציונית, שנערך אז בווילנה. הפעם התחלפו התפקידים ופיכמן הוא המבקש מברנר חומר בשביל “העולם”.
עוד לפני כן עזב יהודה שטיינברג את ליאובה ועבר לאודיסה. העיירה, עם כל הקסם שבה, שוב לא היוותה נקודת אחיזה בשביל פיכמן. רשימותיו, שיריו ומסותיו שהיה שולח מכאן לבמות הספרותיות והעתונות היומית העברית סללו לו מחדש את הדרך חזרה להיכלה של ספרות. אחרי תקופה קצרה של שהיה בווילנה, במחיצתו של משה קליינמן, הוא נקרא ע"י א. ל. לוינסקי (בהעדרם של ביאליק ורבניצקי ששהו אז בארץ־ישראל) להשתתף בעבודות “מוריה” ואף נמסרה לו עריכת כתבי יהודה שטיינברג וכתיבת מבוא להם. כל אימת שנשתבשה לו דרך חייו של פיכמן, היה חוזר לאודיסה, אליה הוא קשור גם בעתות שקט. כל ימי שבתו בליאובה לא הזניח אף הזדמנות (בעיקר בימי החופשה, “בין הזמנים”) לחזור ולראות את אודיסה. “לעיר זו נמלטנו תמיד בימי יאוש, היא הבטיחה מסתור, הבטיחה הצלה, משכה אותנו בקסמי דרום, באיזו שלות אור, שהיתה פרושה על פרברי ים שלה, באיזו נשימה חריפה שהטילה שכרון”. אך יותר מהכל משך ביאליק; בעוד שהכל, כנדמה, עמד בסימן של דכדוך ושל אפס־מוצא, שימש ביאליק פּתרון הכל. ביאליק חזר אז מביקורו בארץ־ישראל. ואם כי המשורר הלאומי זכה לקבלת פנים נלבבת וסואנת בישוב הקטן, לא הגיע לידי הזדהות; קצר מדי היה הביקור ורב מדי שאל להתפענחותה של הארץ על מכלול רמזיה והבטחותיה לאלתר. הפגישה עם הארץ הנכספת לא נסכה בו אמונה והוא חזר לגולה ריק ומדוכדך. באותו קיץ של שנת 1909 לשוא היה פיכמן מהלך לצידו ומנסה לגלות בו את בשורת הארץ לה כה ציפה גם כבשורה לעצמו. זו נצנצה ולא האירה, נצנצה ודעכה ונפשו המדוכדכת והמצפה לא התחממה ליד מדורת־התמיד של ביאליק; זו הבהבה חלושות ויותר משחממה והאירה, הפיצה אימים.
כשלון קטן אחר הוסיף על דכדוך רוחו של פיכמן באותה תקופה. יחד עם עבודת העריכה ואיסופן של יצירות שטיינברג – ארבעה כרכים למבוגרים וארבעה לילדים – נוסף על כתיבת המבוא, הטיל עליו ביאליק לטפל בעריכת מאסף לילדים לזכר שטיינברג. הדבר גם היה מיועד לשמש מקור הכנסה נוספת לאלמנת שטיינברג ומשפחתו. פיכמן תרגם כמה דברים של פרץ וספקטור וגם את האגדה היפה ששלח מכס נורדאו “שמשון”. אולם בדרך כלל לא התקדם הענין באשר רוב החומר המקורי שנתקבל לא נשא חן בעיני פיכמן הבררן. הרעיון כולו נגנז עם שובו של ביאליק מא"י. ללא ספק למד פיכמן רבות מכשלון זה, אך עצם הכשלון הוסיף על דכדוכו. ואילו הבשורה לה ייחל באה לו מכיווּן לא ציפה לו והיא האירה את דרך חייו לשנים רבות. היתה זו פגישתו עם בת שבע.
הפגישה והבשורה 🔗
בשלהי קיץ 1909, כשפיכמן היה שקוע כולו בעריכת ספרי יהודה שטיינברג נתדפקה על דלתו אשה צעירה ויפה. היא באה מעיירה קטנה, מפּודוליה, חאשצ’יוואטה שם העיירה, ובין היתר קיבלה על עצמה שליחות המורה שלה לעברית להפקיד בידו של פיכמן מחברת ובה ספור. חן־נעוריה והליכותיה של אשה זו, ילידת הדרום אף היא, על כל סממני היופי שארץ ברוכה זו היתה מעניקה לבנותיה, כבשו את לבו של המשורר. ולתמיד.
הֲיֵשׁ וְיוֹם זֶה יִשָּׁכֵחַ?
בָּעִיר שְׁתוּלָה בִדְמִי נוֹהֵר,
כָּל פִּנַּת גַן בָּהּ רְפוּדָה
עֲלֵי זָהָב, מַרְבַד זוֹרֵחַ –
הִקְרָנוּ אֵל, וְלֹא יָדַע
שָׁם בָּנוּ זָר וְלֹא שְׁאֵר;
רַק שֶׁמֶשׁ סְתָו, מֵיטִיב לַגֵּר,
הַאִיר פָּנָיו וּבְחֹם קוֹלֵחַ
נָח עַל כְּתֵפֵינוּ, כְּמוֹדָע.
“האורחת המופלאה” שהיתה אחרי־כן בת־לויתו הנאמנה במשך כל שלושים וארבע שנותיו הפּוריות ביותר של המשורר, לא נעלמה בביקורה הראשון והמפתיע מחוג ראיתו. לפתע הוא הרגיש במלוא האור שנתגלה לו בדמות קרובה רחוקה זו. קסמו לו חן נעוריה, תבונתה הרוגעת והעליזה ואותו חינוך קפדני שקיבלה בת טובים זו שנתמזגו בה ניגון הגמרא של אבא והמית היער הירוק שבקרבת העיירה. בת הפרובינציה הדרומית וחברה לבתו של א. ד. גורדון נתמשך עליה חן היסורים והלבטים של הנוער הציוני הרומנטי של התקופה – היה בה משהו לבבי וצונן כאחד, נשיי כל כך, והמשורר נמשך אחריה ללא שייר.
לשם הבטחת קיומו ונישואיו את האשה אשר אהב, ניסה איזה זמן לבקר בקורסים למורים בגרודנה, וכהנשטם, מנהלם הידוע, שמח לכלול בין תלמידיו את המשורר הצעיר. מאחוריו היה נסיון מר וקשה שאין להתפרנס מן הספרות. ביאליק לא ראה בעין יפה את החלטתו של פיכמן לפנות להוראה. עם הצלחתו של פיכמן בעריכת כתבי יהודה שטיינברג ובעיקר במבוא הגדול, התכונן ביאליק לספחו לעבודה קבועה ב"מוריה" שלו. הוא גם שניבא לו ואמר: “בטוח אני שיחזירוך על כרחך אל מלאכת הספרות”. ואמנם פיכמן לא החזיק מעמד בגרודנה. “היה ברור כי לא אצלח להוראה – כי לגרודנה נמלטתי אך לא אליה היתה תשוקתי”. גם קריאתו של בן־אביגדור לבוא לוואַרשה לא הפתיעה עוד. הוא מבקר חטופות בוואַרשה, וטרם הוא נאחז בעבודתו הוא עושה דרך ארוכה במקצת לאודיסה, “שם, בעיר הים הדרומית – – רעד לי לב שהיה עדיין זר, רחוק וכבר הרנין את כל חיי…” בדרך הוא סר לבסרביה, לבלצי מכורתו, שופך את לבו לפני אמו ומקבל את ברכתה לצעדו הנבוך והמהסס, טרם יקח עמדו לדרך־חייו החדשה את האשה אשר נועדה לו. “עכשיו אני מבין כי לא היה זה סתם היסוס, כי אם איזה פחד מפני קפיצת האושר, ככל אשר הייתי בטוח בו, חפצתי להשהותו, כדי להתאושש, להכשיר את עצמי לקראת בואו, חפץ הייתי לשאת לה את לבי שקוף כולו, ער ומפרפר כולו, כעלה ברוח”.
תקופת עבודתו בוואַרשה היתה תקופה חשובה בחייו. פיכמן מזכיר בהערצה רבה את נותן העבודה הרציני לו זכה. הסופר בן־אביגדור, היה גם מו"ל בעל תנופה. הוא הוציא בעקשנות ובהתמדה את “העולם הקטן”, והוצאת הספרים “תושיה” שהוקמה ביזמתו הצטיינה בדינמיות רבה. שתי הספריות “הביבליותיקה העברית” וה"ביביליותיקה גדולה" בישרו מיפנה חורג מהשיגרה, ופיכמן הפך לעורך ההוצאה. בן־אביגדור רחש אימון רב לפיכמן הצעיר ועודדו בעבודתו. מידיו קיבל פיכמן את פרוטות שכר־הסופרים הראשון שלו. הוא גם הוציא את ספר השירים שלו “גבעולים” וחוברת ראשונה לילדים בשם “אגדות ושירים”.
מיד עם התחלת עבודתו כעורך מסר לו בן־אביגדור שלושה ספרים משל ברדיצ’בסקי לעריכה. התקרבות כה בלתי אמצעית ליצירת ברדיצ’בסקי, בה הגה עוד בימי שבתו בליאובה וקריאתו בה היתה לו חוויה אישית גדולה – אף היא עודדה אותו רבות. בן־אביגדור הוסיף למסור לו לעריכה כתבי־יד של סופרים חשובים והמגע הרוטט עם חום היצירות כביום היוולדן על האבנים הכניסו לסודן, לשגיאותיהן וליתרונותיהן ודרש ממנו אחריות נוספת של טעם טוב וארכיטקטוניקה ספרותית. מאחר שפיכמן התפרסם בינתיים כמבקר וכמסאי בעל משקל הטיל עליו בן־אביגדור לכתוב מבואות לכתבי הלל צייטלין ולשירי ק. א. שפירא ודוד פרישמן. פיכמן לא איכזב, ועבודה זו הרימה את קרנו כעורך והוא נתפרסם כאיש מסה בעל טעם.
פיכמן ישב אז בעיירת־קייט ליד ואַרשה, בה עבד בשקט ונהנה גם מחיים משפחתיים מאושרים ונדמה היה שהגיע אל חוף מנוחה. לאמיתו של דבר היה כולו דרוך ומתוח; בנבכי נפשו חלחלה כמיהה טמירה, ערגה ממושכת לארץ הכסופה; כל כולו היה צפיה לנס שיתרחש ויביא אותו ואת אשתו הצעירה לארץ־ישראל. הוא לא חדל מלשגר מכתבים ארצה למתי־המעט אליהם אפשר היה לפנות, ליוסף אהרונוביץ, לניסן טורוב וגם לברנר. “בדרך הטבע כמעט שנבצר ממני לפי מצבי לקום ולעלות” – מספר פיכמן. אך כשהגיע אליו המברק, שהתאחר, מיוסף לוריא, בו הוא מזמינו ארצה כעורך “מולדת”, היה זה בשבילו בשורת גאולה, איתות הנס שהתרחש, והוא זועזע עמוקות. "כבאותיות של אש להטו לנגד עיני כל הזמן מלות־בשורה שנשלחו אלי מארץ ישראל… " – רושם פיכמן. “טעמה ומשוש מגעה טעמתי לא מיום שספינה איטלקית מסואבת (שמה היה כמדומה “אספריה”) העלתה אותי בקר של יום אב לוהט לנמלה של יפו, כי אם מן הרגע שנקראתי ובלי שציפיתי לאושר זה של המולדת…”
עליתו הראשונה 🔗
שני ימים גדולים היו לו בחייו, חזר והטעים לי פיכמן, בשיחותיו לא פעם: יום פגישתו את בת־שבע ויום קבלתו את המברק המבשר לו אפשרות עליתו ארצה. העליה ארצה היתה לו לפיכמן זניקה מסוכנת. המשורר הצעיר ידע יפה מה נוראים הם אותם “חרבוני ספרות” המחכים לו בארץ. ללא ספק גם הגיעו לאזניו שמץ הכשלונות של בן ארצו וידידו ש. בן־ציון. בארץ־ישראל הן היו אז רק בודדים: ש. בן־ציון, י.ח. ברנר, מ. סמילנסקי, מ. סטבסקי, יוסף אהרונוביץ, ש.י. עגנון, ר' בנימין, ש. צמח, י. בורלא, א. ברש – רובם צעירים ובלתי מוכרים. כל נסיונותיהם להתלכד למרכז ספרותי מזער, כמיטב חלומו התמים של ש. בן־ציון, עלו בתוהו. ויותר משהיה לו קשה להנתק מאקלימו הרווי והדשן של הדרום הרוסי בו גדל וצמח, היה קשה לו ניתוקו מגופה החי והרוטט של הספרות העברית, והן היא היתה אז כל כולה ברוסיה. אך הוא קם ועלה, ונתנסה בכל חבלי העליה המזומנים לכל עולה חדש, החליפות באקלים, במראות ובנופים, באנשים ובחברים. “אכן נפלתי מרוטב יער ושפע מים – לתוך להט אב, חורב, יובש לא שיערתים”. הפרידה מהאשה האהובה שנשארה בודדה, מהתינוקת הרכה ומידידים רבים, וגם מחלה קשה שפקדה אותו מיד עם בואו, הכבידה עליו. לפי סיפורו של משה סמילנסקי, התקשה פיכמן לקבל עליו את עריכת “מולדת” שמיסדה היה ידידו ובן ארצו ש. בן־ציון ואשר סולק ממנה לא בעדינות יתרה. אמנם, הוא קיבל זאת מיד שניה, יותר נכון מידה של קבוצת עורכים – מרדכי בן הלל הכהן, חיים הררי וא. לודויפול – שאף הם לא הצליחו לשוות לירחון את הצביון הרצוי. הידידות הרבה שרחש פיכמן לש. בן־ציון, אשר בודאי קיוה עוד לשוב ל"מולדת", הקשתה עליו לא במעט. אך חזקו עליו נמוקי השכנוע של סמילנסקי שהוכיח “כי ידידות וספרות – ספרות קודמת”.
ופיכמן שקדן, מתמיד ומאוהב, מסתער בהתלהבות מיד עם הרגע הראשון על עבודתו החדשה. להט היצירה והאמונה בדרך הברורה שעמדה לפניו מקילים עליו. מאחוריו היה נסיון עריכה רב ערך של ספרי הלימוד “הסגנון העברי” (ביחד עם מ. קרינסקי) ו"פרקים ראשונים" בהם התבלטו הבנתו הפדגוגית, טעמו המעודן וכוח הברירה התרבותית. מן הרגע הראשון הבחין כי נועדה לו שליחות מיוחדת – כשליחותם של כל אלה בהם נתקל בארץ: להקל על צמיחתם של מציאות חדשה ודורות חדשים. כבר מהרגע הראשון נוכח כי בשורת העליה אינה אלא ראשונה ועוד נכונו לו רבות.
בזו השכונה הקטנה “אחוזת בית”, תל אביב בחיתוליה, שלמראה עירטולה המלבין על הררי החולות נבהל ונרתע, הבחין מן הרגע הראשון בפלאי הצמיחה. לאחר חדשים מספר הגיעה האשה האהובה והתינוקת, אליהן כה התגעגע והוא בונה את ביתו. “ביתו”, – מעיד מ. סמילנסקי – “אשר בת־שבע נתנה לו מיפי נפשה ומקסם האשה המיוחד לה, נהפך להיות אחד הבתים המקובלים והאהובים ביותר על ציבור הסופרים והמורים בתל־אביב”. לפיכמן וגם ל"מולדת" הגיעו מיד ימים טובים. כבר עם הגליון הראשון התחבב על קוראיו ועורכו התחיל לכבוש את מקומו בציבוריות ובספרות המחודשת הצומחת במולדת החדשה.
כאן שמח גם לפגוש את י.ח. ברנר שהקדימו ועלה ארצה לפניו. פיכמן גילה בידידו מעין השלמה למה שחסר היה. ברנר, על כל המדכא שבו, שבה את לבו בגישתו המפוכחת, בראיתו הבלתי משוחדת והמשוחררת מכל התפעלות, אם כי לא חשוכת־אהבה. פיכמן מצא ענין גם בויכוח שנתגלע מיד ביניהם לגבי אופיו של הירחון “מולדת”. בעוד שכוונתו של פיכמן הליריקן היתה לתת ב"מולדת" דפי אור לבני־הנעורים, מעט ירק ומעט גיל – דרש ברנר לחזק את כוח הנוער, לחסן את אופיו ובעודו רך להוציאו אל זירת החיים ואל קשיי הקרב. לברנר – לפי עדותו של פיכמן – לא נראתה כל אותה “אידיליוּת” הנסוכה על פני הדברים ב"מולדת" “כל אידיליוּת – מקפיאה” – טען ברנר.
“איש אשר גילה לפניו את לבו” – מספר פיכמן – “היה מוצא בו (בברנר) תמיד הבנה והשתתפות. במובן זה ידעתי מלבד ברנר, רק עוד אחד אשר לפניו נפתח הלב מאליו – את ביאליק. מזמן לזמן היה מתעורר רצון לבוא אל ביתו. ועוד יותר – לדוֹם אתו יחד, לשבת בחדרו הדל, קרוב אליו, נבדל מרחובות תל־אביב ורחוק, רחוק מהם. בשבתנו עם ברנר כאילו הרחקנו לכת, כאילו היינו בנוה־נזירים בודד אשר במדבר…”
פיכמן למד רבות מפגישות אלה, מחליפת־המכתבים בה התמידו השניים גם בארץ (ברנר גר זמן־מה בירושלים); יש להזהר מהתלהבות־יתר, מטון מזויף, מהשתמטות מהמציאות, תמיד היו לפני עיניו בקורתו וצערו של ברנר ומהם לבד ניתן היה ללמוד הרבה, ופיכמן למד…
זכה פיכמן ועם הרגע הראשון נתגלתה לו המולדת בכל חן הבטחותיה. פיכמן אוהב לחזור תמיד בברכת־הודיה אל ימי בראשית אלה בארץ־ישראל. הוא שומר נאמנות להם ולעיר הראשונה, בה תקע יתד והיא אהובה עליו יותר מכל ערי הארץ. כאוהב גדול מגלה הוא חן בכל עיר ועיר אליה טולטל, אך יותר מכל שמור לו חסד ראשון בעיר בה קשורים נעוריו המחודשים והם נעורי הישוב, נעורי האומה המתחדשת. “ראיתיה תמיד כדוגמת המדינה אשר תקום”, אכן חזה בה נכונה.
בתקופה הראשונה של שהותו בארץ, הירבה לטייל. בזכרו אחד מטיוליו אלה, בראשית ניסן, מירושלים לבית־לחם, הוא כותב: “האמנתי שאני רואה במשעול שבין הזיתים את צלה האחורי של רות ההולכת אל גורן בועז. הנוף היה לי כל ימי גרעינו של עולם ויסודו של עולם. ואולם הפעם הלך וצמח בי צמיחה אחרת, חדשה…” לימים, עם מלחמת העולם הראשונה, כשיטולטל מחדש לרוסיה – יזדקרו המראות מרחוק ויזדככו בכור הגעגועים אחרי הנוף העתיק שנתגלה לו בשהותו הקצרה בארץ. דמות רות – דמות “נפש הגר שנתחדש לאהבת אדם ואהבת אלהים בדרכו על אדמת חלומו – מעין גלגולי הנפש של השב בימינו אל המולדת…”. ואז נולד הרעיון של הפואימה הלירית “רות”. לאחר שנים, באניה חזרה לא"י ב־1919, הוא רושם אותה כמעט כולה.
כָּל מַגַּע רַגְלַי בָּאֲדָמָה
בְּרִית קֹדֶשׁ עִם מוֹלֶדֶת חֲדָשָׁה,
כְּמוֹ כָּל־אֲשֶׁר יָדַעְתִּי וְאָהַבְתִּי
לְמִן יְמֵי יַלְדוּת רַבֵּי חִידוֹת
וְעַד הַיּוֹם, לְאֶרֶץ זוֹ שׁוֹקֶטֶת
רֶמֶז תָּמִיד בָּהּ אֶת נַפְשִׁי מָצָאתִי.
מִדִּמְמָתָהּ הִלְבִּינוּ לִי פְנֵי־אֵל.
ימי מסה 🔗
בקיץ 1914 יצא פיכמן לחו"ל, לפי הזמנתם של בן־אביגדור וש"י הורביץ, לשם עריכת ירחון עברי גדול, שעמד לצאת לאור בברלין בכוונה להעבירו אחר־כך לארץ־ישראל. גם מצבו בארץ לא היה טוב ביותר. הכנסותיו העיקריות שבהן צריך היה לכלכל את משפחתו הגדולה באו לו בעיקר מספרי הלימוד שלו שהופיעו בוואַרשה. וגם לשם כך יצא לחו"ל – על מנת להסדיר חשבונותיו שהסתבכו: היה זה חודש לפני מלחמת העולם הראשונה.
פרצה המלחמה והוא נשאר תקוע בגרמניה. בת־שבע שמצאה את עצמה בודדה ומנותקת, עוזבת את תל־אביב וממהרת לצאת לוונציה, תוך נסיון להגיע לברלין. אך כאן חזקה עליה פקודת הציר הרוסי, שלא נתן לה לנסות להגיע לברלין. בת־שבע בהיותה בארץ ידידותית (איטליה השתייכה ל"אנטנטה") הצליחה להגיע לרוסיה לפני פיכמן, שנשאר תקוע בגרמניה ועברה שנה שלמה עד שיצא דרך סקנדינביה לפינלנדיה הרוסית ומשם לחאשצ’יוואטה, שם ציפתה לו בת־שבע. לפני כן ביקר באודיסה, נפגש עם ביאליק ועם חבורת הסופרים שם וקיבל מהם אילו הזמנות לעבודה, וכך הבטיח לעצמו מינימום של קיום.
בת־שבע קיבלה עבודה בהוראה בנמירוב, עיר מחוזית באוקראינה, והם שהו בה משך שנה שלימה. העיר הקרתנית, שהיתה מרוחקת מחזית המלחמה, בלבה של אוקראינה, קסמה לו למשורר בשקטה המופלא, בקסמי הטבע הדרומי וברמזי ההיסטוריה היהודית שנשאה עליה (גזירות ת"ח ואף השם “משא נמירוב”).
אחרי שנת הטלטולים והמתיחות בה התנסה בגרמניה, ועם שובו אל האשה אשר כה אהב, ידע עתה שקט מרגיע, אך רוח היצירה לא שרתה עליו. הוא מכין אילו דברים בשביל “השילוח”, מתרגם את “בראנד” לאיבסן, לפי הזמנה, עבודה שאינו מתלהב ממנה כל עיקר, מנסה משהו בשיר; אבל בכל אלה אין משום חדות היצירה. הוא מנסה למצוא ענין בעיר עצמה וביהודיה, מתמסר לעסקנות ציבורית ונותן יד לארגון עזרה לפליטי־מלחמה יהודיים העוברים את העיר. הוא אף מנסה לחפש אחרי עקבות היסטוריית־הדמים של גזרות ת"ח בעיר בעלת השם ההיסטורי המזעזע. פעם – מספר פיכמן – הלך להתרחץ באותו הנהר, בו הטביעה את עצמה, לפי האגדה, בת ישראל יפה כדי להמלט מנישואין עם קוזק (האגדה ששימשה יסוד ליצירות של יעקב כהן, שלום אש, א. ז. רבינוביץ) “אבל כל רוח אגדית לא היתה מרחפת על פני המים”. הבלדה, לא נתגלתה לו, גם במקום חיוּתה.
כמו תמיד מצא המשורר מפלט בקריאה. הפעם הוא קורא בספרי ההיסטוריה של ראֵנאַן; ספרי ההיסטוריון הצרפתי המפורסם – “הרחיקוני ממהומות הזמן, והרעיפו עלי רוח של שכחה ומנוחה”. ספריו של ראֵנאן בהם נוסח המסה טבוע במחקר ההיסטורי, השפיעו לא מעט על עיצוב המסה שלו. הוא למד אז בשקידה צרפתית והוא קורא את ספרות צרפת במקורה.
במצב מדוכדך זה ותוך כדי עיוניו והתלהבותו מהמזג ההיסטורי של ראֵנאן, קורא הוא בשקדנות בספר התנ"ך, ומחדש קוסמות לו הדמויות התנ"כיות שנתגלו לו בהיותו בארץ. ואז כותב הוא בשביל “כנסת” (הקובץ הספרותי שהוציא ביאליק בימי המלחמה) את המסה הידועה שלו “איוב”.
“היתה זו תקופת התנ”ך הגדולה בימי חיי ואף שלא היה זה אלא חזיון זמני, ניכר רישומו בי כל ימי חיי". נוסף למאמר “על הפרוזה העברית” מפרסם הוא מאמר על ספרות ילדים, בשביל “לשוננו” של קלויזנר, באותו מאמר עומד המשורר בעיקר על חשיבות הסיגנון התנ"כי לילד. בסיכומה היתה זו תקופה תנ"כית. אחרי ביקורו בארץ היה לו התנ"ך מעין התגלמות געגועיו העזים לארץ.
אך גם ההרגעה שבאה לו מבין השיטין של התנ"ך לא האריכה ימים ואף לא הספיקה לריכוז נפשי אחרי הזעזועים בהם נתנסה. הוא מוסיף להיות המום למראה הטבח העולמי שהתפשט בכל מוראותיו, ושירתו נאלמת…
אך החיים חזקים יותר וכמו תמיד לא ניתנה לו האפשרות לשקוע בדברי קריאה. פיכמן חוזר לאודיסה. הספרות היתה משותקת בימי המלחמה, בעקבות הדכאון הצבורי שפלש והלך ברחבי רוסיה. הדכאון אפף במיוחד את הציבוריות היהודית “בתחום המושב”. שלושה מליון יהודים, בעיקר מהמחוזות הפולניים, נעקרו וטולטלו על פני רוסיה הגדולה, והאנטישמיות גברה. הסופרים היו מנותקים ומפוזרים, וארשה היתה מנותקת ואודיסה מדוכדכת. רק ביאליק באודיסה שלו תוסס כולו ושומר על הגחלת, ממשיך בעבודת המו"לות שלו במידה שניתן לו, ואחרי כן כאשר השלטונות הצבאיים אסרו הדפסת האות המרובעת, שקע בדברי יצירה ובעידוד חבורת הסופרים. פיכמן אשר כרגיל נמשך אל ביאליק, הספיק להוציא את ספר הלימוד שלו “פרקים ראשונים” מה שהקל במקצת על מצבו ואיפשר לו את שהותו באודיסה.
כאן גם מילא את חובתו לצבא הרוסי, כמגוייס בבית־חרושת צבאי יחד עם ביאליק. אבל היתה זו בעצם עבודה פיקטיבית, כנהוג באותם הימים, והשעות הטובות שלו עברו בחברתו של ביאליק. אז גם התקדמו ההכנות של הקובץ “כנסת”. הקשרים עם ביאליק התהדקו והלכו וביאליק קשר את מיטב התכניות המו"ליות שלו בפיכמן. היו אילו ימים טובים בשביל פיכמן. הוא מודה: “חרפה להגיד – השנים נטולות הדאגה ביותר שבחיינו היו שנות המלחמה באודיסה”.
בהתחולל המהפכה הרוסית הגיעה שעת התעוררות רבה ברחוב היהודי, וכמובן שבאה התעוררות גדולה גם במחנה הסופרים. במוסקבה התרכזה אז קבוצה גדולה של עסקנים וסופרים. התנועה הציונית קמה לתחיה, ביאליק חידש את פעולות “מוריה”, והוא יחד עם פיכמן התחיל בעריכת האנתולוגיה הספרותית “דור דור וסופריו”. עבודה זו שהושלמה אחרי־כן בתל־אביב נעשתה תוך מגע הדוק עם ביאליק והרחיבה מאד את ראיתו. עם עבודת הברירה הקפדנית המשותפת נתלוותה לו לפיכמן תגובתו החריפה של ביאליק. פיכמן גם כשלא הסכים לביאליק והירבה להתווכח אתו בעיקר בענייני טעם ובהערכת סופרים, שמר באהבה על כל דרך התגובה של מורו ורעו הגדול והיא הדהדה באזניו כל ימי חייו.
ב־1917 הביא לו ביאליק הזמנה משטיבל לבוא למוסקבה להשתתף יחד עם פרישמן בעריכת ספרי ההוצאה שהקים.
אחרי שהות־מה במוסקבה באה התבצרותו הראשונה של המשטר הקומוניסטי, ואם כי המשטר החדש טרם פגע בספרות העברית, בישר רעות. אחרי הופעת “התקופה” הראשונה, השתלטה במוסקבה אוירת מבוכה, וגם אם הוצאת שטיבל לא אמרה נואש ופיכמן השתתף בעריכת כרך שני של “התקופה”, נוכח יותר ויותר כי גורלו של מרכז ספרותי זה נחתך. ואמנם, קצר־ימים היה וחסר סיכויים. החבילה נתפרדה ואחד אחד התחמקו הסופרים או שקעו באדישות מבהילה. בלב פיכמן – ללא אוירת יצירה וללא ביאליק – מבשילה ההחלטה לחזור ארצה. בהשתדלותו של הרב י. מזא"ה, רבה הידוע של מוסקבה, הוא מקבל היתר־יציאה לאוקראינה ובלבו החלטה ברורה לעלות מאודיסה ארצה. הסערה הפתאומית שעברה על יהדות רוסיה עם הכרזת בלפור ואשר טלטלה אותה בכוח אמונה ציונית חזקה, שככה בעקבות המהלך החדש. פיכמן הרגיש בבדידות היורדת ומשתלטת על היצירה העברית וכמו תמיד הלך פיכמן גם הפעם ישר אחרי לבו. משקיבל את הויזה לארץ־ישראל נפרד מביאליק, מאודיסה, ומכל מה שיקר לו ביהדות הדרום. מעבר לים ציפתה לו הארץ הנכספת, והדרך אליה מלאה חתחתים, והוא כָּמֵהַ לה וממהר לראותה מחדש. הפעם היה באמת חוזר למולדת, לאהבתו הגדולה, לארץ שידע להוקירה על משובותיה ומשוגותיה. מעולם לא פקפק ולא פחד מפני אלה, אך הפעם ידע כי שם מקומו ולשם חתר במלוא כוחותיו. אודיסה, עם כל האהבה אליה, נשארה מאחוריו, ולתמיד.
עלי אדמה בטוחה 🔗
על האניה העלה את השורות הראשונות של “רות”. שכינת היצירה חזרה והתפייסה והעניקה לו מחדש את מלוא ברכתה.
ב־1919, כאשר חזר ארצה, מצא את הישוב, קטן כמו שהיה והרוס יותר משעזבו, אך כולו דרוך לקראת תפקידיו ההיסטוריים. נדמה היה שתפקידים אלה עכשו, עם הצהרת בלפור מוחשיים יותר וחורגים מתחום ההזיה. גם חבר הסופרים נתבגר וחש באחריות לשאת בתפקיד שלפתע הוטל על שכמם הרופף. עם חורבן מרכזי הספרות העברית ברוסיה הבשילו באמתחותיהם יצירות מוגמרות והם התחילו להפתיע גם בנימה החדשה שלהם גם בהרגשתם שהם הם הפותחים דף חדש בספרות העברית.
במרכז עמד, כמובן, גם עתה ברנר. “הוא היה אחר ביאליק התל אשר אליו פנו כל העינים, כל הלבבות בתקוה וחרדה”. בברנר ראו את מצפון התקופה החדשה שפעמיה הסוערים בישרו קיומה. ברנר הדריך, הצליף, ועם כל הספקות והאכזבות שבצבצו ביצירתו ובאישיותו היה בו משהו שעודד את הדור – גבורת הראיה האכזרית שנתמזגה בו באמונה גדולה. פיכמן, שאהב אותו והתידד אתו עוד בימי שהותו בארץ לפני המלחמה, מצא גם הפעם בברנר, רע וידיד להשען עליו בראשית חייו המחודשים.
מתחילה קבע פיכמן את מקום מושבו ברחובות. אם משום שלא היו דירות מתאימות ביפו ובתל־אביב הקטנה ואם משום שנמשך אחרי החן המיוחד שהיה שרוי על המושבה ואחרי המראות הכפריים אותם כה אהב מימי ילדותו. גם עובדת ישיבתו של ידידו מ. סמילנסקי במושבה בודאי גרמה לכך. שכן הוא הוא שדאג להשיג בשבילו דירה נאה במושבה. “ברוך האיש משה סמילנסקי אשר נטעני בקרן ברכה זו, ולוּ רק אם לשנה אחת בחיי. האם לא היתה הגבעה הזאת אשר בירכתי רחובות פסגת אשרי, פסגת חיי” – כותב פיכמן.
על הבית עצמו מספר ידידו מ. סמילנסקי. “הבית היה בנוי על גבעה נישאה בירכתי המושבה ומוקף היה כרמי גפן וכרמי שקדים. הדירה הנאה השפיעה רוב טובה על רוחו, ועוד יותר הכרמים השכנים. רחובות היתה עדיין מרכז כרמי השקדים בארץ. ובחדשי שבט־אדר היו שטחים נרחבים של אלפי דונמים מכוסים בשלג הלבן של פרחי השקדים. ופיכמן אהבם מאד, כי הזכירוהו את גני הדובדבנים במולדתו. מטעם ידוע הזכירו לו תמיד את צ’חוב, אחד הסופרים האהובים עליו ביותר”.
ישיבה זו בכפר יחד עם האשה אשר אהב השרתה עליו רוח טובה. הוא זוכר יפה את ברכת האדמה שהוענקה לו ברחובות. “בוקר בוקר עוד הטל על הארץ, יוצאות הילדות ומביאות את הענבים הצוננים, אשר כל עסיס האדמה המתוק מאיר באשכולותיהם, והבית כאילו גם הוא נמלא אז עסיס העולם, צהלת האדמה הזאת, אשר רק פה אהבתיה, ידעתיה, ואדע כי לא תהיה עוד חדוה בלעדיה”.
החיים ברחובות היו מלאי תוכן וענין. על פיכמן הוטל לערוך אז בבת־אחת שני כתבי־עת, “מולדת” ו"מעברות". והימים היו “שקויי שמש ושקויי דממה”.
פיכמן החרוץ עבד בהתלהבות ובשכרון כאשר לא נזדמן לו עוד מלאחר נדודיו בימי המלחמה ברוסיה. הוא מוצא ענין גם בחבריו: משפחת הזואולוג אהרוני, שהיה בו מהקסם של חוקר ופייטן ובוודאי שמצא ענין בקרבתו של סמילנסקי אשר אף הוא היה יליד הכפר ויליד הערבה הדרומית כמוהו – “ריח השמש לו וריח אדמה רוה”.
אך המרחק וקשיי התחבורה לתל־אביב בה נדפסו “מולדת” ו"מעברות" וכן הספרים של הסניף הא"י של שטיבל, אותם ערך, הכבידו לא במעט על פיכמן. בדיליג’אנס של ר' יוסף, שבעליו ידע אמנם לכבד תלמידי חכמים ולהנעים את הנסיעה עליהם בפרקי חזנות וזמרה סתם, היה עושה את דרכו לעיר שעתיים ושעתיים נוספות חזרה. לא אחת היו הסוסים והעגלה שוקעים בחול והנוסעים נאלצו אז ללכת רגלי. הנסיעות האלה היו מעייפות את המשורר ומקלקלות את שורת ההנאה ששאב מישיבתו במושבה.
כבר אז היה ברור כי משימה היסטורית חשובה נפלה בחלקה של קבוצת הסופרים הקטנה שהתרכזה אז בארץ. גורלה של יהדות רוסיה נחתך ואתה שקע גם המרכז הספרותי והתרבותי הגדול שבדברי ימיה של תרבות האומה בדורות האחרונים. אודיסה על “מוריה” ועל ביאליק, אחד־העם ומנדלי, ומוסקבה מתקופת המהפכה, על שטיבל, פרישמן, טשרניחובסקי ועוד, שהבריקה זמן קצר מאד כמרכז עולמה של הספרות העברית – שתיהן שקעו. כל מי שיכול מילט את נפשו. קבוצת הסופרים באודיסה, עם ביאליק בראש, ציפתה אף היא לאפשרות ראשונה להיחלץ מן המיצר. אמנם, התסיסה הספרותית לא פסקה שם גם בימי חרום ואף הופיעו כמה קבצים ספרותיים, וביניהם לקט מסותיו של פיכמן “בבואות”, אך היו הללו פרפורי התחסלות ולא יספו עוד. באותה תקופת מבוכה איבדה גם וארשה, בירת פולין המחודשת, את כתרה כמרכז ספרותי; אף מאמציו של המו"ל שטיבל שנמלט לארצות הברית בנסותו למשוך אחריו את כל המטען הגדול שהעמיס על עצמו במוסקבה, ואשר חלק מתכניותיו שהבשילו ביזמתו ובעידודו הוא מנסה להגשים גם בוואַרשה, לא הבטיחו לה לווארשה החזרת עטרה ליושנה. החדלון החל לתת את אותותיו בכל הפעולות המו"ליות בחו"ל. ואז הגיעה תורה של ארץ־ישראל. הסופרים שבה מעטים, צעירים, בלתי מפורסמים ובלתי מוסמכים ובאין רבותיהם אתם, התחילו תוהים כיצד להרים את כל הנטל הכבד של שליחות מופלאה וחדשה שהטיל שר האומה על כתפיהם הדלות. פיכמן וברנר היוו האבטוריטות הספרותיות המוכרות ואל שניהם הופנתה כל הצפיה לעשיה ספרותית מכובדת. ואילו ברנר עצמו כתב אז לשטיבל מתל־אביב (בסוף אייר תרע"ט) “עכשו שפיכמן פה, ראוי לך לפי דעתי להתחיל בעבודה ממשית בא”י".
ואז נמסרה לידו, מחוץ לעריכת “מולדת” שנתחדשה, גם עריכת הירחון “מעברות”. ומענין, כמעט בו בזמן שמפלגת “הפועל הצעיר” הפקידה בידיו של פיכמן את עריכת “מעברות”, הטילה “אחדות העבודה” על ברנר לערוך את “האדמה”, ירחון ספרותי אף הוא ובממדים דומים.
בבת אחת הועמד פיכמן בעיצומה של התהוות עולם ספרותי חדש והיתה זו לו שעת רצון גדולה…
יוצר ומדריך 🔗
התקרבותו ליוסף אהרונוביץ ול"הפועל הצעיר" העמידה אותו מיד במרכז ההתהוות החברתית של הישוב ובקבלו את עריכת “מעברות” הועמד ליד ההגה של ספינתה הדלה והנסערת של ספרותנו. ב"מעברות" – שם סימפטומטי מאד לירחון החדש ופיכמן היה מאז ומתמיד מומחה לשמות – לא הועמד פיכמן למבחן כעורך. לכשרונותיו כעורך בעל טעם, יצאו מוניטין; המשורר הוכיח את מלוא יכלתו עוד בראשית צעדיו. במבחן הועמד כושרו לעמוד במרכז, לכוון, להנחות, לחנך. על שכמו הוטלה איצטלה של מנהיגות בספרות והיה זה נסיון נוסף.
לעריכה הוכתר בביתם של יוסף אהרונוביץ ודבורה בארון. בית זה היה בשביל פיכמן הבית, ופיכמן מעיד עליו כי לא היה משהו קרוב ממנו. בבית זה נפגשו כל אלה שנשאו בחובם את מחשבת הדור ומאווייו והבחירה בפיכמן לא היתה מקרית. עם כל היחס אל ברנר כאל סופר גדול, הרוטט לקראת כל גילוי יפה, נועז וקדוש, הרי בעצם נוסח כתיבתו, בסגנונו המרושל, באורח חייו האסקטי, בחישוף מצפונו ובטון המוכיח היה משהו שהרתיע. לכן הלמה מתינותו של פיכמן יותר את מחזיק השרביט בלהקת הסופרים הקטנה.
פיכמן הבין מיד כי לפניו משימה קשה, מאוד לא ברורה, אשר בטרם כל עליו לפענחה. הוא ניסה, כפי שהיה נוהג תמיד, להסביר לעצמו ואחרי כן לאחרים את פִשרה. לאחר חורבנן של אותן אכסניות בהן התפלש באבק רבותיו ולאור המבוכה הגדולה שהשתלטה בעולם לאחר מלחמת העולם הראשונה – מנסה פיכמן להגדיר מהי משימת הרוח של הדור. הגדרה זו באה במסה קטנה, בראש החוברת הראשונה של “מעברות” – “סגנון היחיד וסגנון הרבים”. במסה זו מנסה פיכמן להבהיר כי המשבר הרוחני מקורו אינו ב"פירוד החיצוני, באותו חילוף משמרות שיש להבינו כתהליך ביולוגי כמעט וטבעי, גם בספרות העולם שכיחות תופעות דומות. אבות הספרות ופטרוניה הסתלקו: מנדלי מת, ביאליק וטשרניחובסקי נשתתקו, אחד־העם פרש, “נפסקו ימי אביבה של ספרותנו הצעירה”. אך כל המורשת הטובה של יכולת שהיתה נחלת הראשונים, אינה מספיקה לבאים אחריהם, התגלה משהו מבהיל יותר והוא “הפירוד הפנימי”, באשר אליו נלווים תהליכי איבוד הבטחון ועוז הנעורים, “יחד עם גיל הביכור הוטל בה איזה ארס של ספק בעצמה, בכוחות עצמה, בערך עצמה”. הספיח שהעלתה הקמה המלאה של האתמול, אינו מספק את פיכמן, היורשים החדשים הם “צעירים נמוכי קול, מביעים בגמגום, כי צר להם וכי השעמום יגיח עליהם – אין להם חיתוך הדיבור וגם קול תלונתם מהלך עלינו שממון”. המסקנה המתבקשת היא כי הללו לא ירשו מאבותיהם את תכונות “ההתפרצות הקולקטיבית של רצון, של כליון לב ליצירה”, וכי “סוד ירידתה של ספרותנו בשנים האחרונות התרופפות רצונה…” במסה זו עצמה מורגשים עדיין גישושיו של תוהה, תכונה הזרה בדרך כלל לפיכמן, אבל יחד עם זאת הוא קובע לעצמו ולעולם בפסקנות כי “פה החוף האחרון אשר אליו חתרה אנית חיינו הסוערת”. אין מקום לקולות נפרדים, לסגנון היחיד. והוא קורא לגלות שוב את סגנון הרבים, את הסגנון הכולל. “סגנון הרבים, אשר יסודו באמונה ובששון העבודה המשותפת, – – – סגנון היחיד זהו ביטוי האמת של הפרט – היסוד המפריד; סגנון הרבים זהו הדבק המאחד, היסוד האנושי, אליו נגיע בעברנו דרך עצמנו, בוַתרנו על עצמנו”. והוא מסיים: “אכן לא רבים הם היודעים כי ויתור זה הוא אולי הכיבוש הכי גדול במעלות הרוח”. זהו “האני מאמין” הספרותי החדש. כה נוסכה בו אמונה חדשה בציבור. בשנת תרס"א שר פיכמן שיר: “אמרתי: אתיצב מרחוק / ואראה מה יהיו חלומותם / מה לי ולנצחונם? מה חסר אני / בהכזב תקותם / אך נטשה מלחמה. ולבבי / הוא הלך עמהם, ואחוג / לא־חגי בנצחם, ובנפלם – / לא־כאבי כאבתי מרחוק”. בארץ יחוג נצחונם, באשר נצחונו יהיה וכאבם כאבו יהיה, לא מרחוק יכאב. ואכן בסוף דבר לחוברת הראשונה, במלים קצרות יותר ובנוסח פובליציסטי, לא פיכמני כמעט, כותב הוא: “הירחון החדש שואף להיות כלי מבטאו של דור נלחם לתרבות עברית עצמית על יסוד עובדה ממשית ופעולות כפים, אינו יכול להיות עד אִלֵם לימים הגדולים והקשים העוברים עתה על האנושות וביחוד על עמנו המרחף בין חורבן וגאולה”. הנה כי כן, המשורר ביחידות של אתמול, אשר עוד באותה חוברת שר את שירו הידוע “מי אני? רק מפרש לבן בודד”… תופש את מלוא סודה של השליחות הספרותית שנועדה לו ולדורו במציאות החדשה. בכך סוד הצלחתו של פיכמן היודע לשמור על ניגון היחיד שיהיה נלווה לניגון הציבור, שלא רבים מבין המשוררים באי־גולה יכלו לו.
כבר בשהותו הקצרה הראשונה בארץ משנקרא לערוך את מולדת" – והמשימה הספרותית היתה מצומצמת יותר – נוכח כי כאן יותר מאשר בכל מקום אחר ויותר מאשר בכל תקופה אחרת קרואה הספרות להשתלב לתוך רקמות החיים. עכשיו משהועמד בפני יעודו מתחוור לו יותר ויותר כי כל מה שהתרחש ברחוב הספרותי ברוסיה שוב לא יחזור, גם בשבילו עצמו. אז היה צעיר מדי, נבוך מדי, לירי מדי; הוא היה מהלך לצדם של הגדולים; הם התווכחו, לחמו והם עשו את שליחותו. הפעם הוא הוא במרכז היצירה; הוא ולא אחר, הוא הבין כי יש להתגבר על הקפאון הפרובינציאלי, על הליבאנטיניות ועל השממה, כל הנסיון שצבר אז כעורך, אינו מספיק ובצירוף מיכני של מספר יצירות יפות להרכבת קובץ או ירחון – לא סגי.
ברוח זו ניגש לעריכת הירחון “מעברות” כשלעומתו ערך חברו ברנר את “האדמה”, בעצם כמעט אותם המשתתפים, אלא שבמקום י. אהרונוביץ ב"מעברות" משתתף ב"האדמה" ב. כצנלסון, ובעוד שפיכמן יכריע לצד הספרות, מרבה ברנר בענייני השעה. אך גם פיכמן אינו מתעלם מהפובליציסטיקה הטובה אשר תמיד ראה בה סוג ספרות מעולה (יוסף אהרונוביץ, א. ד. גורדון, מ. גליקסון, י. לופבן, א. ציוני ועוד) מהצורך בתרבות שבכתב מקיפה ומרחיבת־אפקים. את תפקידו המחנך מבחינה זו לא נטש לרגע אחד אפילו: “הימים ההולכים לקראתנו ימי עבודה תרבותית גדולה…” וי. פ. קורא ועושה וממריץ להרבות תרבות. הוא מקדם בברכה כל גרעין בריא ומבטיח של שירה, פרוזה וביקורת, התרגומים הבאים בחוברת הם משל הרמן הסה, יעקב וסרמן, ויטמן, יעקבסן, סטיפן צווייג ועוד, אך הוא שמח מלב למפעל הגדול של פופולאריזאציה של התרבות ומקדם בברכה את הספריות העממיות שתנועת העבודה התחילה בפרסומן. הן בשבילו הבטחה, כי הישוב יוצא לדרך המלך. הוא אינו רוצה בתרגומים ובקומפילאציות, הוא רצה “בספרים אחוזי שורש” ומתקומם נגד כל עבודה שטחית, גם בסוגי הספרות המדעית שאין לו קשר אינטימי אליהם. הוא שמח ל"תורת החי" של ידידו י. אהרוני. במלים אחדות הגדיר אז פיכמן את סיסמתו: “דימוקרטיזציה של הספרות מה פּירושה? פשטות הסברה, ישרות, קונקרטיות, אך לא שטחיות וקלות. במלחמת העובד בעד העתיד הוא זקוק למחשבה אמיצה ומבוגרת, לתרבות שלימה, עמוקה ויסודית, רק בה גאולתו”.
בסופו של דבר כרעו שני הירחונים תחתם מחוסר תקציב.
בתקופה זו, רבת ההתרחשויות, שבמרכזה עמד הפלא הגדול של העליה השלישית, היה פיכמן פורה מאד. שלוש השנים (תרע"ט – תרפ"ב) היוו תחנה נוספת בדרך ההתבגרות של שירתו תוך הזדהות מלאה עם נוף הארץ ותוך חיזוק האינטרפרטציה התנ"כית שלו. הוא כתב אז את שירת הסוניטות “יהודה” והשלים את הנוסח הראשון של הפואימה הגדולה “רות”.
מוֹלַדְתִּי, כְּגֵר אֲנִי עוֹד הוֹלֵךְ
וְצָד בִּדְבִיר הָרַיִךְ חִידַת קוֹלֵךְ,
וְכָל נִיד לִבֵּךְ שִׁירָה לִי חֲרֵדָה.
גליקסון, בעל הטעם הטוב, אומר לו לאחר שהוא מפרסם במקובץ את מחזור שיריו “יהודה” ב"משואות" שלו: “הנה יצאת למרחב. בשירים אלה אני חש ממשות – ממשותה של ארץ־ישראל”. אגב, גליקסון היה מתרעם על ישיבתו של פיכמן בחו"ל; הישיבה בחו"ל – אמר לו פעם – אינה לטובת שירתך…
היו אז כאלה שאם כי האמינו בו כמשורר, לא האמינו כי שירתו תצליח להתערות בארץ זו. אף הוא עצמו, בחביוני נפשו, רואה עוד את עצמו – בעיקר עם ראשית בואו – זר ובודד; השממון בנוף המעורטל והשממון החברתי מטילים אימה. אך עם כל המבוכה והחרדה ו"רֹן לשממה" הוא שר על הכלנית, על הנהלולים ועל המלקוש; על הירקון, על נחל שורק ועל בית לחם. נדמה שבשדות בית לחם מצא פורקן למאבקו על כיבוש הנוף ועל כיבוש “הרחבות האֶפּית”. לימים, לאחר יותר מעשר שנים, משיופיעו “ימי שמש” (תרצ"ד) ו"צללים על שדות" (תרצ"ה) יכול היה לסקור את הישגיו. אמנם עוד נכללים ביניהם שירים שלא נכתבו במשקל המדוקדק, (הוא אף מסמנם בכוכב כדי לא להתעות את הקורא ולהעמיד את השיר על הברתו הנכונה) ורבות נאבק, לפעמים עד כדי יאוש, למצוא ביטוי במשקל הטוני; ואולי מתוך יאוש חרד לעתידה של הליריקה העברית, “שהפסיקה בבת אחת את כל הריתמוס המסורתי ושללה ממנו המון צלילים רכים, שלא יצויירו כמעט בלי מנגינה מילולית”. אך בסופו של דבר יכול היה גם לפגם זה; במידה שנוכח כי, אכן, זוהי הדרך ואין בלתה הלך בה בטבעיות ובחן, כאילו לכך נוצר. כאן הבחנו כיצד בגרה שירתו ונתחסנה, תוך כיבוש הנוף הישראלי, חיזוק היסודות הדרמטיים־אֶפּיים והבהרת ההשגה התנ"כית בשירתו.
ההשגה התנ"כית של י. פיכמן – כפי שהוא עצמו מנסה לפרשה לנו – יש בה משום פתח היסטורי־ספרותי רב־ערך להבנת שירתו. עצם הצורך הנפשי של המשורר לצרף ביאור לשורת הפּואימות הדרמטיות־ליריות שיסודן בתנ"ך מגלה את חרדת המשורר מפני הדמויות התנ"כיות שאין לעשותן משהו טוב יותר “משעשה זאת התנ”ך בעצמו". על חרדה זו סיפר בשעתו כשהללו הופיעו במקובץ בפעם הראשונה בספר “ימי שמש” (תרצ"ה), כשראה את עצמו חורג מתחומי השירה הלירית הצרופה. היה זה הרצון לחזק את הפּואימה הלירית הסובייקטיבית בדמויות אוביקטיבית וביסודות דרמטיים־אפּיים. בספרו “דמויות קדומים” הקדים למדור התנ"כי שבו “דמויות מני קדם” (הכולל את הפואימות: “רות”, “אבל דוד”, “יואב”, “צללפונית” ו"שמשון בעזה") – מסה קטנה בה מנסה הוא שוב לברר לעצמו ולקוראיו את מהות ההשגה התנ"כית; זהו הצורך וההכרח לשוב ולחיות באמצעות שירית חדשה. ואנו מבינים: זהו הצורך של משוררם של “שבי ציון”, כאחד הראשונים ממשוררי הגולה, שחפזו בעודם צעירים לדרוך על האדמה שמתוכה צמח התנ"ך.
שנות נדודים 🔗
מתרפ"ב עד תרפ"ו אין ישיבתו של פיכמן בארץ קבע. הוצאת שטיבל שהתבססה בווארשה מזמינה אותו להשתתף בעריכת “התקופה” ושאר ספרי ההוצאה. בווארשה הוא גם מוציא את ספרי הלימוד שלו “לשון וספר” וההשגחה על הוצאתם מחייבת את נוכחותו. לספרי הלימוד הקודמים של פיכמן (“הסגנון העברי” ו"פרקים ראשונים") יצאו מוניטין עוד לפני המלחמה. בספרים החדשים שלטו הגישה החינוכית הנבונה, הטעם הטוב בבחירת החומר הספרותי, הידיעה הרחבה בספרות העולם ועל כל אלה שילוב היסודות הארצישראליים בספרות ובשירה – והם גרמו להתפשטותם המהירה. הם הופיעו בעשרות מהדורות, כבשו את בתי הספר העבריים בפולין, ליטה, רומניה ובבסרביה מולדתו וטיפחו דורות צעירים אמונים על ערכי־יסוד של עם ואדם. בינתיים התרכזה בברלין בגרמניה קבוצת סופרים עם ביאליק בראש שנמלטו מרוסיה (תרפ"א). הוצאת “מוריה – דביר” ששוקמה ושביאליק היה הרוח החיה בה ו"אמנות" (של ש. פרסיץ), התחילו בפעולה מו"לית נמרצת למדי. כאן השתקעו לזמן מה אחד־העם, רבניצקי, בן־אליעזר, י. ל. ברוך, סמיטיצקי, אליהם הצטרפו גם ש"י עגנון, ש. בן־ציון ואחרים. פיכמן במשיכתו החזקה אל ביאליק מטלטל עצמו מווארשה לברלין ולבסוף משתקע לזמן מה יחד עם משפחתו בעיר־הקיט הומבורג ליד פרנקפורט שעל המיין. בעיר־קיט זו נתלקטו סביב ביאליק, מי לזמן ממושך מי לביקור חטוף, כל העלית הספרותית העברית שלאחר המלחמה. ואם ביאליק עצמו לא שקט על שמריו ובמשך ישיבתו בהומבורג היה הוא מתרוצץ ללא הרף בין פרנקפורט לברלין לרגל ענייני הוצאת “מוריה־דביר”, נשארה הומבורג מרכז־ארעי לחבורת הסופרים העברים שנשארה בגרמניה ושהתלכדה מסביב לו.
ושוב נהנה פיכמן מידידותו הגדולה של ביאליק, ביאליק שמח בפיכמן והוא מתנה לפניו את התלבטויותיו וצרותיו הרבות, את “היסורין המכוערין” כפי שביאליק היה מכנה את טרדותיו. כאן חודשה גם הידידות הספרותית וביאליק שיצירותיו נעשו נדירות יותר, היה שמח להביא לפניו משהו מן המותחל או מן המוגמר מיצירותיו המאוחרות כגון “אלוף בצלות” ועוד. כמו תמיד היה פיכמן יוצא אחר פגישותיו עם ביאליק מחוזק יותר ביעודו. עצם הישיבה בחברתו, ההליכה לצידו בטיולים הממושכים, כפי שנהגו פעם באודיסה, מסכה בו הרבה מהרגשת התוקף, הרבה מהאמונה בעתידה של הספרות העברית לה הוא מקדיש את מיטב כוחותיו.
בת־שבע
פיכמן באודיסה
מימין לשמאל: א. מ. ברוכוב, יצחק קצנלסון, ח. נ. ביאליק, יעקב פיכמן
ח. נ. ביאליק ויעקב פיכמן
קבוצת סופרים במוסקבה 1918 עם המו"ל א. י. שטיבל (אוסף א. רפאלי־צנציפר).
עומדים מימין לשמאל: נתן גרינבּלאַט (גוֹרן), יעקב פיכמן, יעקב כהן, א. י. שטיבּל.
יושבים: מ. רפאלוביץ, מזכירת הוצאת שטיבּל, דוד פרישמן וגוסלאווא שטיבּל
פיכמן בראש אגודת הסופרים.
מימין לשמאל יושבים: פ. לחובר, יעקב כהן, שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, דוד שמעוני, אשר ברש.
עומדים: יוסף אריכא, נתן גורן, צבי ויסלבסקי, אברהם ברוידס, יצחק למדן.
בחגיגות כ"ה שנים לעמק, בחורשה ליד מעין חרוד.
יושבים מימין לשמאל: י. פיכמן, משה סמילנסקי, גולדה מאיר.
בתרפ"ד – תרפ"ה נשתקע בבסרביה. בגלל קשיים בדרכון הארצישראלי שלו שלא חוּדש הופך ביקורו הקצר לישיבה ממושכת ושוב דורך פיכמן במשעולים המוּכרים לו. בעשור הראשון של השלטון הרומני, התגבשה כאן רשת ענפה של בתי־ספר עבריים מיסודה של “תרבות” והנוער העברי למד בשקידה ובהתלהבות רבה עברית, כיבד והעריץ סופרים עברים ונוכחותו של פיכמן בן־ארצם במולדתו הישנה גרמה להתעוררות רבה ועברה לא בלי השפעה עליהם. בבלצי, עיר מולדתו, שהישוב היהודי בה גדל בינתיים והתבסס, יצאו לתחנת הרכבת תלמידי בתי הספר העבריים העממיים והתיכוניים בתזמורות ובדגלים לאומיים כדי לקבל את פני המשורר בן־עירם, שאת ספריו למדו ואת שיריו שרו ודקלמו. היתה זו חוויה למשורר אשר לפני חצי יובל שנים צרר את כתביו המעטים באמתחתו הדלה, עזב את עיר הערבה ויצא למרחב, ללמוד, ליצור…
שנתיים ימים עשה מחדש במחיצת אחיו הפשוטים אותם כה אהב; הדלות, העמל והשמש, שהיוו יסוד קיומם של יהודים רגבי־אדמה אלה בגלות ירודה זו, נעשו לו מחדש קרובים ויקרים. בני הנוער, שהתעתדו להיות מורים וגננות והכשירו עצמם בסמינריון של “תרבות” למדו מפיו ספרות עברית והוא טיפח את טעמם הטוב. הוא השתתף בעתון היחיד בקישינוב “אונזער צייט” ובאידיש נפלאה ומילודית, רצופת געגועים על ארץ־ישראל כתב את תגובותיו־רשימותיו בענייני ספרות וחברה ואף הן עשו שליחות מחנכת. יחד עם קבוצת סופרים, משוררים ועסקנים בקישינוב (ביניהם שלמה הללס, זלמן רוזנטל ומרדכי גולדנברג) לקח חבל בחישול דמותה החדשה של יהדות בסרביה. היו הללו ימי חג ליהדות זו, פשוטה ועממית, אשר בהינתקה מיהדות רוסיה נדמה היה שאין לה כל תקומה.
עם ביאליק 🔗
בשובו ארצה בתרפ"ו נמסרה לידו עריכת המדור לספרות יפה ב"השילוח" המחודש, ביחד עם יוסף קלויזנר. באותה תקופה הוא ערך גם את האנתולוגיה הגדולה “ספר הארץ”. המעמסה היתה גדולה ועוד היה עליו להופיע מדי פעם בוואַרשה לשם השגחה על הוצאת ספרי הלימוד שלו. נסיעות אלה הצטמצמו ובאו לסופן בתחילת שנות השלושים כשהתחילה מסתמנת ירידה ראשונה בשוק הספרים העברי במזרחה של אירופה. קשריו עם הארץ התהדקו והלכו ומה גם שהגולה האירופית נתרוקנה לגביו: ביאליק עקר מגרמניה ועלה ארצה.
ושוב נתחדש עליו חסד הידידות הגדולה בינו לבין ביאליק. מחדש תכפו הפגישות, השיחות ליד כוס תה והטיולים המסורתיים, שהיו כה אהודים על שניהם עוד מימי אודיסה והומבורג. אז גם נתרקם לראשונה במוחו של פיכמן הרעיון לכתוב הערכה מקיפה על ידידו הגדול. ההערכות שפירסם עד כה, בהזדמנויות שונות, היו רשימות לעת־מצוא, מקוטעות ובלתי מספיקות. במהדורה המיוחדת של שירי ביאליק, שהוגשה לביאליק במתנה ליובלו הששים (תרצ"ג) – הציע רבניצקי לפיכמן לכתוב מבוא, אך גם אז לא קמה בו ב"בעל המבואות" – הרוח: “צפיתי לשעה טובה, שאוכל לעשות את חובתי ליצירה גדולה זו בשלימות ולא באה”. פיכמן קיבל באהבה את העקיצה ששלח בו ידידו הגדול במכתב ההקדשה שחיבר לכבודו (“לצפיחית בדבש, ליעקב פיכמן / איש טוב ומיטיב, חנון ורחמן / חביב על כל המוזות, נשוא חיקן ושכמן / מומחה להתחיל ושלא לגמור “פכמן”1 / חופשׂ כל מטמון וחושף כל מכמן – / מוגשים בזה צפחת דבש ופך מן / כריכים ביד תחשן וגחמן / איש מר כחזרת – ביאליק חיים נחמן”). אותה שורה “מומחה להתחיל ושלא לגמור”, מייחס פיכמן להערכה לה ציפה ממנו ביאליק ולא זכה.
אמנם את חובו פרע פיכמן. אבל לשם כך זקוק היה לשהות, למרחקי הזמן, שלושים ושלוש שנים ששהה במחיצתו ונהנה מאמונו ומידידותו לא חלפו לשוא. פיכמן, משורר הפלאים הבלתי נדלים, שהיה מגלה אותם בכל חלקה חשוכה ודלה, מאחורי כל גדר דחויה, הופתע חדשים לבקרים משפע הפלאים שהיה מגלה באישיותו הקורנת של ידידו הנערץ. אין ספק כי זיקתו המיוחדת במינה של פיכמן לביאליק מקורה בסקרנות הספרותית העילאית. איש המסה שגלף דמויות ספרותיות כמאפו, מיכ"ל וסמולנסקין, שחשף דמויות סופרים מבין ספרים בלים וגילה בהם את האור, את הפלא הגדול ואת בשורת התקומה; האיש אשר לו שייכת המסה היפה ביותר עד כה על מאפו, אשר דרש את הריביזיה של יצירת גורדון, אשר עקב אחרי כל ניד והקשיב לכל רחש בספרות העברית – טבעי הוא שייצמד למקור החי ויהיה דבק בו ללא רווייה. ככל שהרחיק פיכמן לכת בידידות זו וככל שמצא בה הרבה עידוד אישי, גילה בביאליק לא רק מקור שירה. זו בכלל לא נתמצתה לדעתו כל כולה; אישיותו של המשורר, עצמת הווייתו ותרומת קיומו לתרבות ישראל היו לאין־ערוך הרבה יותר גדולים משירתו. ופיכמן מתפלש באבק זהבו, נובר בין אלומות העושר והשפע וכל גרעין שהוא מעלה גילוי לו, לא גילוי יחידי ולא אחרון.
“בשעתה היתה שתיקתו של ביאליק מטילה על כולנו מעין פּחד, ורבו מפרשיה של שתיקה זו, אכן כל הפירושים היו מיותרים, כי השתיקה עצמה היתה מדומה, ביאליק לא שתק מעולם. ‘ותהי שאגתו – דומיה’, כפי שהעמיק לבטא את אלם נפשו בעצמו. ושאגה זו כאילו נמשכת ועולה עד היום”… נדמה שעד היום מבחין פיכמן בשאגה זו ולקולה הוא עושה את דרכו. “לא יכולתי עוד להבדיל בין רגעי הפלאים שהעניקו לי גילויי יצירתו ובין רגעי האושר שהשפיעו על נפשי מגעינו בחיים”. תופעה מופלאה זו, שביאליק שמה, על כל עליותיה ושקיעותיה, זקוקה היתה לעקיבה מאוהבת, נבונה, רתוקה ומתמידה.
פיכמן הגדיר נכונה את נסיונות האמנים השונים לצייר את ביאליק. “עד היום – טוען הוא – לא הצליח איש לתת לנו את דמות דיוקנו, דמות אשר נכיר בה את ביאליק כולו. כל אחד תופס בו משהו, אבל העיקר אינו מתגלה. דמות זו דווקא משום שהיא פשוטה מבחוץ, שומרת על מהותה מבפנים ואינה נתפסת על נקלה”. הוא בא לידי מסקנה שכל הרוצה להכיר את ביאליק על פי תמונותיו צריך לראות את כולן וגם אז יראה רק קטעי דמות ולא קלסתר פנים אחד שלו.
מכאן נבין את רתיעתו של פיכמן זמן רב מפני הערכה מקיפה, כוללת. מכאן גם הצלחתו כפורטרטיסטן הנאמן ביותר של ביאליק; מה שלא ניתן במכחול – ניתן בעט. פיכמן לא כתב את ספרו “שירת ביאליק” בבת אחת, אלא מגילות מגילות, הדמות נחתמה ונצררה בחוויותיו במשך שלושים ושלוש שנים עד מות ביאליק ושנים רבות בלעדיו. היא נחקקה בלבבו והסתננה בדמו מאז למד בעודו נער את שיריו הראשונים של ביאליק בעל־פה; היא האירה לו באור משנה מרחוק בעלותה כל פעם מערפל זכרונותיו, או עם קריאה מחדש בפעם המאה ואחת את אחד משיריו. דמות זו מבצבצת בחליפות גוניה – הנה היא כולה אמונה ושוב היא כולה יאוש, זו הדמות כפי שהתגלתה בשיחות התה ובקבלת אורחים, ברכינה על ההגהות בבית “מוריה” באודיסה ובטיפוח הנטיעות מסביב לבית ברחוב ביאליק, בנאומים בציבור ובמעשי ליצנות בין חברים, בלילות שימורים ובצהלות בוקר – בכל אלה כל קמט וכל זיז שבפניו יביעו אומר. לא דמות אלא סרט האישיות, לפי כל חוקי הקינמטוגרפיה של ימינו, סרט בצבעים רעננים וחמים כאשר רק פיכמן לבדו יכול.
פיכמן היה עד ללידתן של רבות מיצירותיו החשובות של ביאליק. על כמה מיצירות אלה עמד ברשימות ובהערכות נאות עוד בחיי המשורר, כגון “מגילת האש”, “לפני ארון הספרים” ועוד. אך יותר מההתפעלות שבתגובה המידית שמר על החום המיוחד של היצירה בצאתה מתחת פטישו של המשורר.
כל מסותיו של פיכמן על הספרות, אך בעיקר מסותיו על ביאליק, מלאות פרטים אבטוביאוגרפיים. כל מה שנתפס כיצירה מלאה ובשלה מזדקק אצלו כחוויה אישית חזקה. אותו קו דרמטי שהוא משווה לחיי ביאליק ואותה מתיחות בלתי פוסקת שהוא מגלה בכל יצירה משלו – לא גאו ועלו מדמיונו של פיכמן, הם נלוו אליו בכל פגישה עם ביאליק ויצירתו. ופיכמן שומר עליהם כעל מתת מעל שלא כל אדם זכה לה.
עוד מועטים הם הביאליקנים בחקר הספרות שלנו ונער יספרם, אך כוחו המיוחד של פיכמן עולה בזה המגע הנדיר והמתמיד ובזו העקביות בה חזר וספג את כל המראות והקולות ואת אלפי הדמויות כדי לצרפן לאותה דמות אחת נערצה ויחידה.
עיקר היאחזותו והיתלותו בביאליק באה מהיכולת להפוך את ערכי מורשת ביאליק לאבן בוחנת של יצירת הדור ושל יצירתו הוא. מה שמגלה פיכמן בביאליק נכון גם לעצמו. כל משורר הכותב בקורת כותב מתוך נסיונו הפּנימי העמוק, פיכמן לומד כלל זה מביאליק. כשם שביאליק הכותב על מנדלי מגלה את מנדלי הטמון ביצירת עצמו וב"שירתנו הצעירה" הוא מגלה את ערכי היסוד שהונחו בשירתו, כך גם פיכמן בעודו עוקב אחרי ביאליק וצולל במעמקיו – את עצמו מגלה הוא, ואם כי פיכמן רואה כרבו בשירה את טשרניחובסקי, הרי מביאליק נחל את האהבה לליריזם, את המלחמה לו, את השיר העממי, את האחריות לחרוז, והדברים טעונים מחקר מיוחד. אך בעיקר למד שאין להבהל אם הפרוזה אינה נשמעת בדפוסים המקובלים. “כלום גם אתה מבדיל בין שירה לפרוזה”, – שואל אותו פעם ביאליק. ממנו נחל את צער הכמיהה להתבצרות בפרוזה. שניהם נכספו למה שקורא פיכמן “לרחבות האפּית” ושניהם יצאו לכבוש אותה רק אחרי התמכרות ממושכת לליריקה ולחרוז.
בשביל פיכמן ביאליק לא מת, אם כי מתאבל הוא על הסתלקותו ללא הרף. הוא מוסיף להסתייע בו בבחינת עצמו ובבחינת הזולת. כל תופעה ספרותית, בין שהיא כולה חיוב, בין שהיא צורמת ודוחה – נמדדת אצל פיכמן באמת מידה אחת – ביאליקאית: מה היה אומר ביאליק על כך. בלעדי ברכתו לא היה עולה לדוכן, והוא גם לו מבחן אחרון. עינו של ביאליק צופיה הליכותיו והיא מברכת דרכו.
ונדמה כי בד בבד עם שתי אהבותיו הגדולות של פיכמן – בת־שבע וארץ־ישראל – מקננת בו אהבה שלישית – ביאליק. ואולי היא הראשונה באהבות.
בשיאי פעולתו כעורך 🔗
בתרצ"ו קבל פיכמן לידו (יחד עם פ. לחובר) את עריכת הירחון “מאזניים”. פיכמן, שהיה גם יושב־ראש אגודת הסופרים ואחד מעסקניה הנלהבים, נאבק קשה להחזקת הירחון. בשביל פיכמן היו ימי עריכת העתון “ימים מעוטי שמחה ורבי דאגה”. קיומה של במה ספרותית מרכזית, בה תתפרסמנה יצירות בעלות משקל וערך – היה צורך השעה. “רצוני היה תמיד גדול מיכולתי וכל יגיעי לא עמד לי אלא לכסות איך שהוא על הדלות”, מספר פיכמן על תקופת עריכתו של “מאזניים”. אך לאמיתו הצניע על ידי כך פיכמן את ההישגים הגדולים אליהם הגיע ב"מאזניים". הסוקר כיום את כרכי “מאזניים” לאותה תקופה יווכח, כי, אכן, הושקעו מאמצים רבים ומחשבה ארכיטקטונית בעריכת הירחון. החוברות שהכילו 5–6 גליונות דפוס ולפעמים אף יותר היו גדושות ממיטב יצירות הדור ומנופות במיטב הטעם.
חמש שנים לאחר שעזב פיכמן את העריכה וקל היה לו יותר להעלות את כל אותה המדאבה שנגרמה לו בעקב עריכה זו הגדיר פיכמן במאמר חריף ב"דבר" את ה"אני מאמין" שלו כעורך.
שלב זה של עריכה, היה סוף פּסוק במלאכת העריכה שלו. היה בו משום סך־הכל ארוך של נסיון במשך עשרות בשנים. מימי קרינסקי ובן־אביגדור בוואַרשה, “מוריה”, “מולדת” ו"מעברות" עד “מאזניים”. לא פעם היה פיכמן מהרהר בקול תוך ספקנות עצובה על זו הטרחה שבוזבזה בשעה שפזוריו ביקשו כנוס. כמה שירים חדשים היו נולדים, כמה רעיונות לא ראו אור, כמה מסות ומי יודע כמה ואַריאציות חדשות ליצירות ישנות – היינו זוכים להם אלמלא טרדותיו של עורך, אלמלא אותה עבודה כפוית תודה, שחורה ומייגעת. בסוף העשור הששי לחייו יש והיה קובל מרה כי שליש מחייו נתבזבז על עריכה. אכן, אמת בדבריו. אך לאמיתו של דבר לא יכול היה בלעדיה, באשר היא היתה לפיכמן – שליחות, והיא גם היתה לו מקור השראה ויצירה. העריכה הרחיבה את עולמו, העשירה את אוצרות חייו והפרתה את מחשבתו. גישתו לחומר שהיה מופקד בידיו להכרעה ולשיבוץ, לחסד או לשבט, דרשו ממנו ראיית שלושת הצרכים שביצירה: צורך הספרות, צורך הקורא וצורך התקופה. אכן, צרכים אלה ככל שהכבידו יותר הולידו בכוחות לחצם יצירות מנופות לעילא.
העריכה האנתולוגית, אשר היא כשלעצמה השחיזה ועידנה לא במעט את חושו הששי, חוש הברירה המעולה והקפדנית, הצעידה אותו קדימה לא במלאכה זו בלבד. האנתולוגיות החינוכיות, ספרי הלימוד שלו, הגבילוהו במקצת ויש שנאלץ להסתגל לנושא ולפעמים לתת קטעי ספרות חלשים שלא נראו בהעדר טובים ומתאימים מהם לענין או לנושא (ועל כך קבל קשה בשיחה עם ב. כצנלסון, שהציע לו עריכת אנתולוגיה ספרותית בעלת רמה גבוהה). אך בסיכומן בכולן (“לשון וספר”, “מענית”, “ספר הארץ” “ספר האדם”) שררה הרמוניה של המשך, של שיטה עליונה, של חן וטעם עדין. אפשר לומר, כי הנוער היהודי במזרח אירופה, במידה שנתחנך בסביבה יהודית, נחל הרבה בחינוכו מאותו מטען הומניסטי טוב שהוגש לו ע"י פיכמן. יתר על כן, היה בכך משום כינוס ערכים ספרותיים, לאומיים ואוניברסליים, אשר מי יודע כיצד היו מגיעים לדור, אם לא בצינורות פיכמן. אך כאמור היה בעשיה זו גם משום בית־ספר טוב לפיכמן עצמו. עם כל הצער שנלווה אל הזמן ש"בוזבז" סוקר פיכמן, בדיעבד, בעין טובה כל מה שעשה וירא כי טוב. “למדתי תורת הספרות, עברתי כל התקופות, צללתי לנבכיהם של אוצרות יצירות עולם”, – שח פיכמן פעם. לא יפלא כי עבודת העריכה היתה לו מלאכת כבוד, אומנות שיש בה אמנות רבה, גם כאשר החומר אינו משלו. תמיד טען כי העורך הטוב צריך לדעת לכבוש את יצרו; כי הבמה שהופקדה בידיו לא לשירות פרטי היא; היא לבנין ולחינוך. “עורכים אינם מתמנים, הם צריכים להיות נלהבים לא ליצירתם בלבד, כי אם גם לבנין הספרות כולה – – הוא מדיר עצמו מכל הנאה של יצירה אישית”. פיכמן דורש מהעורך – ז. א. בראש וראשונה מעצמו – לא רק כשרון ולא רק אידיאליזם והקרבה עצמית, כי אם גם יצר הארדיכל; “הדריכות לבנין, לשלימות, ל”הרמוניה". אסור לנהוג בקלות ראש. רשימה אחת שלא במקומה, שלא בזמנה, לקויה או פגומה, מקלקלת את השורה והיא עלולה לעכור את הכל. לכן תובן הקפדנות בה נהג בברירת החומר ובעולמנו הקטן נגרם לפיכמן הרבה עגמת־נפש, כשעמד ליד השער ולא נתן להיכנס לתוכו לכל הדופק בו. ב"מאזניים" נתפרסמו יצירותיהם של ביאליק, שניאור, עגנון, ברש, בורלא, הזז, שטיינברג ועוד וכן כמה ממסותיו ויצירותיו הוא (סמולנסקין המספר, פרקים על ביאליק, הפואימות על הבעש"ט וביריניקה). “עורך בישראל – אינו רשאי להיות איסטניס – עליו להשקיע את עצמו בנדבך”. תפיסה מרטירולוגית זו של עורך, הלמה את השרשרת המיוחסת של עורכים בישראל מימי סמולנסקין, סוקולוב, אחד־העם, ברנר, ביאליק, קלויזנר, עורכים שהיו בוניה של הספרות – והיה גם חלקו עמהם.
עת כַּנֵס 🔗
אותה תקופה הופיעו: ספר המסות החשוב “אנשי בשורה” (תרצ"ח) שהיה אוסף המסות החשובות שלו על דור ההשכלה; “סופרים בחייהם” (מסדה תשי"א) אנתולוגיה מכתבי פרץ סמולנסקין. מבחר ספורים ומאמרים (“דביר תש”ב), אביב בשומרון (תש"ג), “פאת שדה” (שוקן, תש"ה). בתש"ב משך ידו מעריכת “מאזניים” ולא חזר אליה עוד, גם כשגבר הלחץ עליו לאחר הסתלקותם מעריכה של שטיינברג וויסלבסקי (בתש"ז). “הזמן לא הראה פנים יפות למערכת החדשה” – מגדיר ר' בנימין את המצב אז. ר' בנימין יעץ לפיכמן והזהירו מפני העריכה. “היאך אתה בא להעמיס עליך שוב עול העריכה, לאחר שכבר נשתחררת ממנו, ואחר אשר בשלוש השנים האלה הצלחת להוציא ספרים חשובים מאד ועדיין אתה שקוע בכמה יצירות יקרות שעליך להשלימן. כלך לך מן היריד הזה, שאפילו אם תצמצם בו את פעולתך הרי פטור בלי שיחות בטלות כל יום, בלי תרעומות וקושיות ופירכות וכתיבת סרק אי אפשר”. דברים קולעים אלה, שעשו את שליחותם היה שומע עוד לפני כן מפיה של בת־שבע. היא היתה חוזרת ומשננת לו: כלך לך, הנח להם. גישה זו, אם כי היה הרבה מן הסיכון מבחינת מעמדו החומרי ודווקא על סף הזיקנה, גברה על צרכי יום־יום. היו הללו שנים קשות אך פוריות. בת־שבע, אז כבר חולה ובקושי שורכת רגליה בבית, אך שומרת על ההגיון הצלול, על המבט הפקחי והער שבעיניה היפות ובכל שיירי החן והעדנה, עודדתו רבות ולא נתנה לו להיסחף מחדש במערבולת הציבורית. פיכמן התחיל אז להופיע בעמודות הקבועות שלו של ערבי־שבתות ב"דבר" – – ב"קטעי שירה ופרוזה". והעמודות היו שופעות בתים חינניים ומתרוננים של שיר, קטעי מסות, תגובות ספרות וחברה, תיאטרון, חוויות משפחתיות, פגישות וזכרונות. אכן, היתה זו פנת־חמד ב"דבר". לא תמיד נכתבו הדברים מתוך שקט נפשי ואף לא מהרחבת הדעת, בעיקר כשהוא כואב את מחלתה של בת־שבע. אותם ימים היה מתבודד בבתי קפה בעיר, בעיקר על שפת־הים, אותו הוא אוהב. בת־שבע עצמה, אם כי היתה זקוקה לאדם קרוב לידה, היתה דורשת ממנו במפגיע להמלט מפעמון הדלת המטריד בלי הרף והמביא מעריצים, ידידים וסתם שוחרי ספרות. וכה היה נודד במשך שנים, בעיקר בשעות הבוקר, מבית קפה אחד למשנהו, כדי שלא יגלוהו גם שם והיה חורז לו את אותיותיו הזעירות בתוך הרעש וההמולה בלי שהדבר יפגע בו. בתוך ערפלי העשן וההמולה, כשהוא בעצמו אינו מעשן, היה נבלע כשהוא שקוע בפנקס הקטן שעל דפוניו התלושים היה חורז את יצירתו. דפונים אלה אחרי תיקונים ומחיקות היו חוזרים אתו הביתה ובת־שבע היתה מסדרתם וממיינתם באהבה רבה, מעתיקתם אחרי כן ומתקינתם לדפוס.
מזג היצירה שנכנס למלוא פעלתנותו מחזיר אותו גם לשיר הילדים ולסיפוריו הנחמדים שאף הם שירה. אז מופיעים ספרי הילדים שלו “איילת העמק” (תש"ב) “יוסי בגליל” (תש"ג). כ"שהמחבר עייף מעט מן הגדולים ומתחיל להשתעמם בחברתם, הוא יושב וכותב ספור ועוד ספור, פעמים מיַלדות עצמו ופעמים מילדות שלכם. אותה שעה באה השמחה בליבו והשעמום אין לו עוד שליטה עליו. כי מי שנותן דעתו לשמח לב אחרים, ושימח מעט גם את לבו. אכן אמת היא, שמי שניתנו לו עינים לראות עננים משוטטים ואילנות מתנענעים ברוח אסור לו להתאונן על שעמום – חטא הוא". ככה מדבר פיכמן אל ילדים (בהקדמה ל"איילת העמק"). גם בנוסח זה, מנופה ועדין, מלווה ניגון לבבי, יש משום ערך חינוכי וראויים הדברים להארה מיוחדת. כה תרם פיכמן כמה וכמה יצירות מופת לילדים, גם בפרוזה, שניגונן – עולמן עלה יפה והוא כובש לבבות רכים. כי אין כילדים מבינים ללב משורר כפיכמן.
סוף סוף קיבץ נדחיו ב"פאת שדה" (תש"ה) והם רק אפס קצהו של השדה הרחב עליו פזורות אלומותיו. בין השירים, מהם שזכו לוואריאציות חדשות ומהם שהושלמו אחרי שנים רבות של צפיה (שיר הפרידה אשר לבעש"ט). בספר נכנסו גם שיריו שנכתבו בעצם ימי החורבן והשואה לבית ישראל באירופה. המשורר היה כולו נסער מהמתרחש והמתרגש בארצות המכורה של הפרוזה היהודית והיה כואב לעובדת היותנו חסרי אונים להושיע. מרחוק פקד את החורבות, מרחוק נשא קינה “מול מדורות” ולב המשורר התקומם על כי “הסכנו ליגון”. על וארשה התאבל ועל בני מולדתו בסרביה…
אַיָּם עַתָּה, אֵי סוּפַת לֵיל נוֹשְׂאָה אֶת
אֶפְרָם פִּזֵּר בֹּקֶר נֵכָר זוֹעֵם
וכְחוֹל שָׂדוֹת דָּמָם עוֹד יְפַעֵם.
וכמו מנגינת לוויי לכל מה שהיה ושקע צפה ועולה לפניו מנגינת ילדותו ומכורתו ולראשונה מנסה הוא להעלות מוטיבים מולדביים בשירי־עם, מה שכבר עשה פעם במוטיבים אידיים עממיים.
היתה זו לו שנה מאושרת, שנת תש"ה, בה זכה בפרס ביאליק, אך היתה זו גם שנה עגומה. שנה אחרונה עם בת־שבע. לבו של המשורר נצבט למראה היופי האנושי הנהרס והולך ועל החיים הדועכים בגופה הרופף הנמשך אלי קבר. זו האשה ידעה לכבוש את כאביה, את אנחותיה ומדוויה הרבים. תמיד בתוך העניינים, תמיד מתרגשת לכל מאורע ספרותי. ברגל כושלת היתה מהלכת בבית כאילו משתדלת לחזק את הקן בטרם סערה. בידים רועדות, שמחלת השגרון אכלה את כל כוחן וחנן, היתה מוסיפה ללטף ולסדר את כתבי־היד, את הדפונים הקטנים. בסבלנות מופלאת היתה ממשיכה לשמש במלאכה הקדושה לה כשהיא מוסיפה במו ידיה למסור את הדפונים המהודקים והמוכנסים במעטפה לשליח המערכת שבא לקחתם. היה בכך מעין אקורד אחרון למנגינת אהבה נפלאה, אהבה לפיכמן, אהבה ליצירתו ולמעמדו ואהבה לחיים עצמם בצילו של פיכמן. חיים שהיו תמיד קשים, אך תמיד טובים ואשר נמשכו בשבילה על אף הכל כחג אחד גדול.
פיכמן חש מתוך כאב רב בדעיכה המתקרבת והעומדת לעקור מביתו את הנפש האהובה עליו. שלא בנוכחותה היה שואל במרי־שיח את הסובבים אותו: כיצד אמשיך בלעדיה. תמיד חשש, מעולם לא האמין. וזה דווקא בעודו צועד מאושש במלוא הישגיו. נעלמו המתנגדים, פסו המקנאים, רבו המעריצים; מו"לים ועורכים משכימים לפתחו ודורשים הב הב. והנה דווקא עכשיו נצטברו העננים הכבדים ביותר.
אותו בוקר, לאחר קבלת הפרס, היו פניה של בת־שבע חגיגיים ונוהרים. היא ידעה: זוהי שירתה, שירת אהבתה שבאה על גמולה. בידים רוטטות, שהוחזר להן, לרגע, זהרן הנשי היא ממלאה יין את הגביעים שנשלחו עם בוקר כמתנת חג מאת הוצאת הספרים. “לחיים” – רעדו שפתותיה ולא גילו את כאב החדלון, שפקד אותה בטרם עת. בוודאי עמדו לפני עיניה אותם רגעים ראשונים כשבאה לבקר פעם ראשונה אצל פיכמן שאז נצתה אהבתם, והעינים נמסכו אור עליז, רוצד, שובב וגא. אך היו אלו נצנוצים אחרונים, אשר עם כל ברק חיוניותם, לא היו אלא פרפורי אש של שקיעת שמש חורף, אשר אחריה יורד נופל לילה עבה וכבד.
*
עומק הרגשת השואה ומות הרעיה העיבו לא מעט את שמחת היצירה, ערערו בהרבה את בריאותו ואת חוסנו, מורשת הגזע הבסרבי, אבל לא ערערו את כוח היצירה שלו ואת הלהט והנכונות תמיד לשבת ליד שולחן העבודה, תמיד להתחיל מחדש בחריש נוסף ועמוק יותר ותמיד תוך חדווה מלווה אותה עגמומיות נפלאה כה אופיינית לפיכמן. לא נס ליחו וגם בבית החולים ואף בעיתות חולשה, נשאר נאמן להגותו, לדרך חייו ולאילת השירה שלו, לליריקה המזוקקת, הצרופה, הטובלת באור שמשות גנוזים בחביוני נפש גדולה.
בשנות השבעים קוצר פיכמן יבול רב ומכובד. חג השבעים שלו (תשי"ג) הופך חגה של ישראל העצמאית והמשוחררת וההערכה היא שלמה וללא שייר. אכן, האיש שציפה כל ימיו לבשורה, זכה והוא הוא איש הבשורה עצמו לספרות העברית בגילוייה ובגלגוליה החדשים. על חולות המולדת צמחו דורות חדשים של סופרים, משוררים וקוראים. אמנם, הללו לא תמיד דבקו בחוליות ראשונות, יש והתעלמו מהן ויש ונעלמו מהם, והנה זכה פיכמן והיה אב להם, לשירה החדשה, רב ומדריך, כשהוא עצמו מטפח ערוגות ערוגות, מעין משתלות דוגמה וברירה של צמחי הטעם הטוב. לא יפלא כי כולם, ותיקים וצעירים, משכימים לפתחו ושוחרים קרבתו והסמכתו. אין הוצאת ספרים חשובה המכבדת את עצמה שלא תדאג לרכוש משהו מאוצרותיו הרבים כדי לפאר בו את מבחרה. והספרים בצירופם מפגינים את ההתמדה הגדולה, את השקידה הגדולה על כל פלאי עולם ופלאי עצמו; פיכמן האוהב הגדול, הנוסע הנלהב, הקורא בעל הטעם הטוב, איש הבוהימה במובן הטוב והנעלה של המושג, אך גם איש בעל הסדר המופתי בחרוז ובעריכה, בביקורת העצמית הבלתי פוסקת, בהקפדה ובשקידה על כל ואריאנט חדש וכל נוסחה שונה והיא טובה יותר ושלמה יותר – היה לסמל ואות בספרותנו.
בתשי"ד קיבל פיכמן את “פרס ביאליק” יחד עם נשיא ישראל י. בן־צבי, והיה משהו מן הסמלי בפגישתם של בני עליה, וה"עליה השניה" אלה שזומנו יחד לקבל הפרס הנושא את השם היקר ביותר לפיכמן בספרותנו. בפרוס השנה העשירית לעצמאות מדינת ישראל קיבל פיכמן את “פרס ישראל”, אות ההצטיינות החשוב ביותר אשר המדינה מזכה בו את מיטב אזרחיה על תרומתם המיוחדת לתרבות ישראל.
*
השנים האחרונות היו עמוסי סבל פיסי רב. תכפו המחלות ופיכמן, בעל הגוף החסון ודרוך הרצון החזק, נאבק עם המחלות וחולשות הזיקנה. מה שפגע בו בעיקר היה זה ליקוי הראיה שהפריע לו בקריאה ובעיון וניטלה ממנו אחת מחוויותיו העילאיות שלו, שהיו מפרות את מחשבתו וכוס יצירתו. הוא לא חדל מלאמץ את עיניו העששות כדי להתגבר על הטשטוש ועל התחמקות האור ולא היה חסד גדול מהיחלצות בני הבית והמקורבים לקרוא לפניו. אך למרות הכל לא פסק מלכתוב וליצור, מלערוך את ספריו, מלתקן ולנסח מחדש ומלהגיב במלוא הצלילות והחריפות על מאורעות התקופה, על אישים אתם יחד צעד משך מרבית ימי חייו, על ספר חדש ששבה את לבו. גם בימים הקשים ביותר כאשר פיכמן השתקן מטבעו היה שוקע יותר ויותר בשתיקת הזיקנה. נחלץ מזמן לזמן לכתיבת שיר ומסה וכל חן צלילותו ובהירותו שופע מהם. אם כי הדעיכה האטית דכדכה אותו קשות, הנה שמח לכל פגישה והיה ער ורגיש לשיחה טובה; זכרונו היה מתחדד יותר, ולא נעלם ממנו כל שיר שכתב אי פעם, שמו, מקומו וזמנו בין פזורי עטו ותמרורי דרכו, אף לא מקומה של רשימה ופיסת־נייר נשכחת במעטפות ובצרורות של כתבי־היד המרובים. אך בעיקר שמח לצאת לגינה שליד הבית ונדמה היה אז כי הוא חי מחדש את העולם הצעיר והירוק של ערבות בסרביה מהן הפליג. מחדש נפתחו לרווחה העינים התכולות וחיוך רוגע ונבון נשלח ללבו של עולם, לגופו של עולם.
באחד מטיולי האביב שלו בשעות בוקר מעדה רגלו ונשברה והוא לוּקח לבית החולים, משם לא חזר עוד אל בין החיים. אור ליום ראשון, כ"ח בחודש זיו תשי"ח, נדם לבו של המשורר.
-
פכמן – מומחה בגרמנית ובאידיש – לשם החרוז; לשון נופל על לשון – פיכמן־פכמן. ↩︎