כְּבָר שְׁמוֹנֶה שָׁנִים תְּלוּיָה אֶצְלִי בָּאָרוֹן הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּהּ, גְּדוֹלַת מְמַדִּים, כְּפִי שֶׁאִמָּא הָיְתָה,

מֵאָז שֶׁעָבְרָה לְבֵית הָאָבוֹת וּמִיְּנָה מָה הִיא צְרִיכָה וּמָה כְּבָר לֹא, וְהִיא

עֲנָקִית עָלַי, וְלֹא מָצָאתִי לְמִי לָתֵת אוֹתָהּ.

שִׂמְלָה יָפָה מֵחֲנוּת שֶׁל מְעַצְּבִים, שֶׁלֹא אִכְפַּת לָהּ מִי לוֹבֵשׁ אוֹתָהּ

וְאִם זוֹרְקִים אוֹתָהּ בַּסּוֹף, סְתָם כָּךְ, לַפַּח.