בשיר אבו־רביע הוא לכאורה צייר המסרב להשתחרר מן הספונטאניות, מסרב להשתחרר מן הצבעים הבסיסיים של המדבר שהם צבע של אדמה, צבע של שמש וצבע של אנשים אשר חיים בין אותה אדמה ואותה שמש. אך צבעים אלה הינם, לדעתי, צבעי הסוואה ואפילו הריקמות הבדואיות המצויירות בפסי אורך צבעוניים ברבים מן הציורים מחפות אך במעט על הרגשת המחנק שהיא ההרגשה האמיתית בציורי באשיר אבו רביע. הרגשת המחנק כרוכה בנסיון לצייר מיתולוגיה בדואית, לצייר את האיזון העדין שביחסי החיים בין האדם לסביבה ולגלות שזוהי בעצם סביבה מנותקת, סביבה שכמה ק"מ צפונית לה מתנהלים אנשים לפי יחסי חיים אחרים.

לרבות מן הנשים הבדואיות שאבו רביע מצייר יש פנים המכוסות בצעיפים ויש כתמים שחורים מתחת לצוואר, והנסיון להבליט את יופי הצעיפים מבליט את הקושי להשתחרר מיופי זה. טעות אופטית דומה מתרחשת בציורי דהרות הסוסים אשר לכאורה מבליטים את ה’הדר הבדואי' ולמעשה מבליטים כמה לא מצליח אפילו ‘הדר’ זה למלא את הפערים.

בציורים רבים נערך העימוּת על הבד: מטוסים מטילים טילים על המאהל או טיל מול יונה מול ראש בדואי וכדי להתגבר על חומרת ה’עימות הישיר' מצוייד העימות בצבעים מרהיבים, ובכלל, רבים מן הציורים דומים באווירתם לארבע שורות של המשורר עומר כיאם:

"הרקיעים־מעגל, בתוכו נכאב, נכמש.

גלי ג’יחון – טיפה מים דמעות אנוש.

התופת – זיק מלהבות אש יסורינו.

העדן – רגע לא גאלוהו רֹגזה ורוש"