אַל תַּאֲמִינוּ לַדְּמָעוֹת תּוֹרִיד יְפַת תֹּאַר

כִּי תִתְיַפֵּחַ תַּשְׁמִיעַ קוֹל בְּרָמָה:

"נֵצַח אֶהְיֶה אַלְמָנָה לֹא נֻחָמָה,

כִּי אֵרֵד אֶל אִישִׁי אֲבֵלָה קָבֶר!" –

אַל תַּאֲמִינוּ לַדְּבָרִים דִּבְּרָה בִּיגוֹנָהּ,

כִּי רַק רֶגַע בְּעָצְבָּהּ, חַיִּים בִּרְצוֹנָהּ;

הַזְּמָן רוֹפֵא אָמָן חִישׁ יַעַל אֵבֶר,

יַעַל צֳרִי אֶל כָּל צָרָה וָאֵבֶל

וּמְעַט מְעַט תָּשׁוּב בָּהּ חֶמְדַּת הַתֵּבֶל.

יִסָּכְרוּ מַעְיְנוֹת דִּמְעָה וָבֶכִי,

אֶל גַּלְגַּל הָעַיִן תָּשׁוּב הַתְּכֵלֶת,

אֶל גָּרוֹן נָטוּי לִבְנַת הַחֲבַצֶלֶת

וּצְחוֹק שַׁעֲשֻׁעִים לִמְקֻצְעוֹת הַלֶּחִי.

הָאַלְמָנָה תִּתְנַחֵם לֹא עוֹד תִתְיַפֵּחַ,

תִּרְדֹּף הַחֲיִּים, הַמֵּת יִשָּׁכֵחַ –.

הַמְּבַקְּשִׁים אַלְמָוֶת תַּחַת יָרֵחַ

לִמְצֹא אוֹתוֹ בִּלְבַב אִשָּׁה בַּל תּוֹחִילוּ

אִם אֶת זֶה הַמָּשָׁל לִשְׁמֹעַ תּוֹאִילוּ.

בַּעַל אִשָּׁה יָפָה בָּא אֶל אֲבֹתָיו.

"הוֹי – קָרְאָה – אִישִׁי! לֹא אֶחְיֶה בִּלְתֶּךָ

חַכֵּה נָא כִּמְעַט, גַּם אֲנִי אַחֲרֶיךָ".

וּבְגַפּוֹ הוּבַל הַמֵּת אֶל קִבְרוֹתָיו. –

לַיְפֵהפִיָּה אָב זָקֵן וּמְלֵא דָּעַת

וַיְדַבֵּר עַל לֵב בִּתּוֹ הַנֶּעֱצָבֶת:

רַב מִהְיוֹת עֵינֵךְ הַיָּפָה דּוֹמָעַת!

הַיְסֻפְּרוּ אַנְחוֹתַיִךְ בַּקֶּבֶר וָמָוֶת?

אִם תִּפְדִּי אִישֵׁךְ כִּי יָפְיֵךְ תַּשְׁחִיתִי?

שִׁכְחִי הַמֵּת, לִבֵּךְ לַחַיִּים שִׁיתִי!

הֵן לֹא הַיּוֹם אַף לֹא מָחָר לָאִישׁ תֶּהִי,

אַךְ כִּכְלוֹת עֵת אֶבְלֵךְ וּכְתָם הַנֶּהִי

כִּי יָבֹא נַעַר נֶחְמָד וּכְלִיל יֹפִי

וִידַבֵּר עַל לִבֵּךְ אוֹתָךְ לָקַחַת,

אָז אַל נָא תַּעֲטִי בוֹ, אַל נָא תִּקְצֹפִי.

“לֹא! – קָרְאָה – כִּי אֵרֵד אֶל אִישִׁי שָּׁחַת”

וַיִּדֹּם הָאָב מִדַּבֵּר אֵלֶיהָ

עַד תָּפוּג תּוּגָתָה בִּרְבוֹת יָמֶיהָ.

כִּכְלוֹת הַחֹדֶשׁ אַחֲרֵי מוֹת הַבָּעַל

וַתִּשְׁקֹט הַמְבַכָּה, חָרְבוּ פָּנֶיהָ;

עוֹד יוֹם – וּלְרֵעוֹתֶיהָ אֹזֶן הִטָּתָה,

וַתָּסַר הַצָּעִיף וּשְׂמָלוֹת עָטָתָה,

וַתָּסֶךְ בַּשֶּׁמֶן וַתִּנְעַל נָעַל,

וַתַּעַד חֶלְיָתָהּ וַתָּשֶׁת עֶדִי

וַתֵּצֵא לָחוּל בִּמְחֹלוֹת עֵין גֶּדִי –

אָז שָׁבוּ הַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתָמוֹ!

וּבְלֵב נוֹאָשׁ וּבְנֶפֶשׁ נוֹבֶלֶת

שָׁב הַחֵפֶץ, הִתְגַּנְּבָה תּוֹחֶלֶת,

תַּעֲנֻגוֹת הַחַיִּים שָׁבוּ כֻּלָּמוֹ;

הָאָב מַחֲרִישׁ אַךְ נַפְשׁוֹ בּוֹ שׂמָחַת

כִּי גַּם זִכְרוֹן הַמֵּת יָרַד הַשָּׁחַת;

וּבִרְאוֹת הַבַּת כִּי יַחֲרִישׁ אָבִיהָ

לֹא עוֹד הִתְאַפְּקָה וַתִּפְתַּח הִיא פִּיהָ:

"מַה-תִּדֹּם – קָרְאָה – וּבְמִלִּין עָצָרְתָּ –

אַיֵּהוּ הָעֶלֶם אֲשֶׁר אָמָרְתָּ?