בעברי את בנימינה, הכפר הצעיר הזה, אשר אפילו חותמתו מעידה עליו: “מועצת הכפר”, לא פיללתי לראות ולשמוע את אשר ראיתי ושמעתי: האכרים המעטים שיש להם חיטה משלהם אינם אוכלים את לחמם הם, את תוצרת עצמם, אלא מוכרים את החיטה וקונים להם לחם מן האופה מקמח חו"ל. עוד בבוקר, עם השכמה, מכריזים חואר, חואר וכו', כלומר, מלפפונים, עגבניות ויתר הירקות הנחוצים לארוחת־הבוקר. והצעקות ביד! ביד! כלומר, “שמע שמע, בוא הנה” מחרישות את האזנים. החמאה – אוסטרלית דוקא.
עברתי לא פעם גם בכפר הצעיר עין טבעון וכל הצעקות האלה לא שמעתי. אוכלים לחם – מדגנם וסלט – מגנם. חמאה אוסטראלית – אין יודע מה טעמה. והביצים – גם להם וגם לערים הקרובות.
תרצ"ב.