שבעים ושמונה ילדים וילדות מגיל 5–6 עד גיל 16–17 מעדות שונות ומארצות־תבל שונות. אך כולם ילדי־ישראל – נאספו מאשפתות, מארגזי־רהיטים, מחורי־מרתף, מעליות־גג. הם דרים בשני בתים בצפון תל־אביב בפיקוח רופא, בהדרכת מורים ומחנכים.

בבואם למוסד לא רצו להאמין כי הכל הוכן בשבילם. רבים מהם גם התייחסו בחשדות ובחששות: “לשם מה ולמה הביאונו הנה?”

הפתעה נעימה ביותר היתה בשבילם המיטה המוצעת והאמבט החם והסדין הלבן – וגם חלוּק־לילה ונעלי־בית!

עבר זמן לא־רב והם התרגלו. כקטנים כגדולים שבהם למדו סדר ומשמעת: בחדרים, בחפצים, בזמן, משוחחים גם על דברים שמחוץ לכתלי־המוסד. תחומי ההשגה מתרחבים. הילדים חולמים על משק חקלאי, על גן גדול, על נגריה משוכללת, על מפחה ובית כריכה. רוצים לעבוד ולכסות את הוצאות מחיתם.

אבל מספרם של האנשים המתהוים האלה הוא רק 78. עוד כמאתים – ואולי גם יותר! – משוטטים בלי מחסה ובלי טיפול בתל־אביב. ומה מספרם של אלה, המתנוונים בראשית חייהם, בירושלים ובחיפה וביתר ערינו מי יאספם? מי יטפחם?