לְאִמי

בְּכָל הַתְּמוּנוֹת מִן הָאַלְבּוֹם שֶׁלָּךְ מִתְגּוֹדְדוֹת פּוֹעֲלוֹת,

רַקָּה שֶׁל אַחַת נוֹשֶׁקֶת לְרַקַּת רְעוּתָהּ.

מֵישִׁירוֹת מַבָּט נָחוּשׁ כְּמוֹ שֶׁבִּקֵּשׁ הַצַּלָּם.

אַתְּ בַּפִּנָּה, כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ, מְמַיֶּנֶת סֶלֶק סֻכָּר

כְּמוֹ מְסָרֶבֶת לָקַחַת חֵלֶק בְּפּוֹזָה פּוֹעֲלִית.

בַּיּוֹם שֶׁהִנַּחְתִּי מַבָּט רַךְ עַל אֶבְרֵי גּוּפֵךְ הַיָּפִים,

גִּלִּיתִי בְּשׁוֹק רַגְלֵךְ, סִימָנֵי נְשִׁיכוֹת.

כָּךְ, בְּאַקְרַאי מְגַלֶּה יֶלֶד נֵתַח מִן הַצּוֹרֵב בְּהוֹרָיו.

כָּל הַשָּׁנִים אַתְּ מְהַלֶּכֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת – עוֹלָם זָר לִי נָעוּץ בְּרַגְלַיִךְ,

גַּן אָסוּר כִּבְיָכוֹל, בַּעַל אֲחֻזָּה אַכְזָר כִּבְיָכוֹל, כַּלְבֵי שְׁמִירָה, יַלְדָּה נִטְרֶפֶת.

וּפַעַם בְּסִמְטַת ג’וֹרְג' אֶלְיוֹט, צָמוּד לַמִּנְזַר “הָאֲחָיוֹת שֶׁל צִיּוֹן”

תְּקָפַנִי פַּחַד גָּדוֹל, שֶׁיִּגְרְרוּנִי, וְיַלְבִּישׁוּנִי בְּגָדִים

שֶׁל יְתוֹמִים, יִכְלְאוּנִי בְּמַרְתֵּף סָפוּג רֵיחַ פִּסְלוֹנֵי הַצָּלוּב,

וּבֵין פִּתוּלֵי גְּלִימָתוֹ שֶׁל נָזִיר שָׁחוֹר, יִשְּׁכוּנִי כַּלְבֵי הַשָּׂטָן.