בגולה    🔗

שם התחבט והתלבט, לא ידע את נפשו. אכן, קרוא היה אל מחנה המנובבים, לתת גם הוא ניב־שפה למשהו חשוב, וגם מועקת־נפשו דחקתהו לעירוּי עצמו, – אולם מה טיבו של משהו סמוי זה, שלא ידע כנותו? רזי לו, רזי לו –

גם קרני סילק את מסיו, העמוסים לעיפה על שכם כל פיטן. גם הוא שר בעלומיו לטבע ולאהבה. רננות אלה גדושות היו מראות ורגשות. אך הנוססה רוחו בהן, האם ניכרת היתה בהן עצמיותו המיוחדה?

אמנם יכולת־ההבעה היתה סגולתו מיד בהופעתו. לעתים נתקלנו אמנם במעשה־חריזה נוקשה, אולם לא נבצר הימנו להתבטא עד גמירא. שירים בשלים ומתוקנים הוציא מתחת ידו, שהיו רוויים גם פתּוס כבוש. אולם משהו זה שלחצהו, זה “המופלא ממנו” שרעב ונכסף אליו, טרם הגיח ממחבואו. “מתי יבוא יום מתהומות כי אשָׁאב – ועליתי”, שרה “מרגליתו” בלבו.

רק בספר ג', בקובץ שיריו הראשון “שערים”, בשעה שהוא סח לנו על “שנים גורלות” שנשא בעוּלם, שלו ושל עמו, ועל התמזגותם לחטיבה “ויהי גורל אחד על ראשי / משנים גורלות; כי אחד הכאב והזעם / ואחת – הגלות”; רק באותה שעה נתברר שהוא אחד הממונים על בית אלוה ש"את צרור המפתחות לדלתי היכלך נתת בידי לפקדון"; נתחוור, שאם כי שיריו הארוכים, רחבי הטורים, מזכירים את שירי הנבואה של ביאליק, אין לראותם כמעשי־חיקוי, באשר קרני בעצמו נמנה עם חבל־הנביאים. נעשה ודאי, בהמשך הזמן, שדבריו כמתלהמים הללו אינם מלאכותיים, בבחינת “מיטב השיר”, אלא תכונה היא באדם. והם המה דבריו ממש, היוצאים מקרב הלב שלו, ולא ינָכרו אף בהתמוללם בתהום טורים מכל המינים:

עֲקִיבָא,

לַמְּדֵנִי אֶת־סוֹד הָהַשְׁלָמָה

וּמַעֲלַת הָרוּחַ,

כִּי אֶרְאֶה פְּנֵי תַּלְיָן בְּשַׁלְוָה,

וּבְטֶרֶם תִּגָּלֶה אַחֲרוֹנַת בַּת צְחוֹקִי עַל שְׂפָתַי –

הֵרָאֵה עַל מִזְבַּח הַדָּם לִמְרַאֲשׁוֹתַי

וְשַׁתְּפֵנִי בְּמַחֲשֶׁבֶת: אֶחָד.

אכן, נתחוור, שפיטן זה שבא בטנאו המלא עם פירות בשלים, בעלותו לרגל להיכל־הקודש, נושא עמוק בחוּבּוֹ חידוש תקופת עמו, בחרזו טורים מאדמים:

מִתְחַכְלֵל בַּגַּן הָאֲפַרְסֵק

זָב עִנְבָּר כָּל־גָּמִישׁ בָּעֵנָב;

יִשְׂרָאֵל מְנוֹפֵף עַל טַסִּים

אֶת גְּבִיעֵי דַם צְעִירָיו וּזְקֵנָיו.

אמנם, המשורר שר על כל מיני נושאים, באשר מרובים השערים הפתוחים לפניו, בשגם אדם הוא. ברם, תמצית הוויתו: קידום הבאות; ועיקר הגיגיו: המולדת. עדי הגיעוֹ לשערי המולדת, הנהו נבוך, תועה, קרוע ושסוע. נודד מבד לבד, כצפור מתלבטת על קיר דחוי, ללא אחיזה, ללא מנוח לכף רגלה:

"פֶּרַח לְפֶרַח יִצָּמֵד בִּלְחִישַׁת שְׂפָתַיִם,

וְצִפּוֹר גוֹזָלָהּ בְּאֶבְרָתָהּ תְּסוֹכֵךְ,

וְאָדָם בָּאֹהֶל יִכָּנֵס לְאַהֲבָה וְלַחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה.

וְאַרְיֵה וְנָמֵר אֶת מָרוּת הַשְּׁקִיעָה מְקַבְּלִים.

וְיָם נִרְעָשׁ מִתְכַּוֵּץ אֶל גְּדוֹתָיו וְיִישָׁן,

וְאוּלָם רַק לִבִּי פָּתוּחַ עַל גַּלָּיו וּפְצָעָיו.

וְאוּלָם אֲנִי, רַק אֲנִי –

טֶרֶם נַחְתִּי.

אין נחת ואין נוגה־אור מאיר את מאפלית־החיים. היקף התולדה משולל כל חן, נושאי ההויה נטולי־קסם. אומרים, יש אהבה בעולם וגם נעורים; מרנין יפה־הנוף וגם ההגוּת והפיוט משמחי־לב. אך היאך יחוש טעם בכל אלה, אם חכו פגום. הפּיטן שרוּי עמם במחיצה אחת. עליהם ישא בקול אמרתו. אך האם לא יערוף דברו מן השפה ולחוץ? קשה הרגשת־המשורר מנשוא: “שמסר את נפשו על שברי רעיונות ונשרף בערימת ניצוֹצים”.

ויש שעוטהו יאוש על מערבולת־ההוויה ועל התעיות בכוכי־המבוכים, בצללו בתוכם כבתהום־הנשיה. ובשתות המשורר מכוס ההוללות וכוס האבלים, משׂיח הוא לנו מהגיוני הסתרים “ממה שעל ראשו מספּרה שיירת פרפרים עמלים” על האנדרלמוסיא ועל טירוף־ההפלגה: “ואם המשך אנחנו מאחת התחלה / ואחת שלשלת / מעל שלחן אביהם מה הבדל אם גלה / סוקרטס, או גלה קהלת. / ואשאלך, בן־מרים, ואף אתה, בן־עמרם, / שלמה נכנסתם דרך שני פתחים; – – – ובדרך העולה בית־לחם על שניכם מבכה אֵם אחת…”

כה נראים עקבות הגישוש של המשורר, עדי היאחזו בקרנות המולדת; עדי היחשף לנגדו נתיבו האחד, ששעל־אדמתו מוצק לבלי הימוֹט. והמשורר עצמו, בהקדמתו ל"שערים" מבאר את מהות שירתו ותעיוֹתיה עדי הגיעה למנוחתה ונחלתה: “מאז חזיתי: מי שהוא עומד ללכת ומי שהוא – לבוא. זה וזה דמותם היתה ברורה. שטן מאחרי וכרוב מלפני. אלה היו הגלות והגאולה”.

אבל הדרך מזו לזו היתה מפולסת בחושך. תמיד שאל הלב: אי הדרך אל מולדתי? – ואצפה לנס.

כמובן, שלא זרה לקרני בחינת היופי והאמנות (אינו נופל בזה מכלל הפיטנים, וגם הוא כיהן ליופי כבני אומנותו). ברם, עיקרי שרשיו מעוּרים באדמת־המולדת. קרני הנהו, מבעודו באבּוֹ, ארץ־ישראלי גמור. לא ציוני בלבד, העורג למולדת, אלא צמח־הארץ הנהו, עוד מבגולה. מלבד הרגשתו הלאומית, הגלומה עמו, בעצם השימוּש בלשון העברית, הנהו על־פי מזיגת סגנונו, לפי עירוב סממניו – חידוש, פרי־תחיה. הוא מהשתות של בית־המדרש החדש: קרני, אביגדור המאירי, אָסף הלוי ז"ל, אורי צבי גרינברג ויצחק למדן. הם הם שנושאים בחוּבם את נבטי־המולדת (גם כשהארץ אינה נזכרת בשמה ביצירתם מפורש), מיום היולדם. הם הם שנולדו במזל ציון הבנויה, והיא גושפנקתם, חותם־דורם.

במולדת    🔗

כָּבְדָה עָלַי מְאֹד, אַרְצִי, כַּפֵּךְ

וְלֹא אֵצֵא חָפְשִׁי…

כשעלה יהודה קרני לארץ, היתה לו ההרגשה ששב אל מכורתו. לאחר שהייה ארוכה בארצות נכר, חזר הביתה. ער ופתוח היה לקליטת רשמי־הארץ, כאילו היה בבואתה. לא היה בשירתו כליון־נפש למולדתו, – אלא ניתנו בה גושים־גושים של המולדת הזעירה: הפכים הקטנים של תקומת־מכורה בצירוּף רובדי־עבר קדומים. הוּשר על המתהווה, הפורח־הנובט, הדינמי, – אולם גם המוחלט, היציב, הסטטי ניצב לעינים. ביחד עם יפה־הנוף משוש כל הארץ, לא נכחדו מהעינים הטרשים, הצנינים והחמסינים, – והכל היה מלוכד במעמקי־הנפש בתור חטיבה מולדתית. הווה ועבר קדום נשקו אהדדי בשירתו. אצלו, לא היה עלול חומר־הארץ ליהפך לנושא רומנטי כמו למאפו, הואיל ובעיניו הריהו ישות בוערת, ממשות מפרכסת. אותו הקרקע ששימש רקע להווי החוזים והמלכים, הוא גופו נהפך עתה על רגביו הנוקשים בידיו המיובלות של החלוץ. הוסר הלוט מעל פני הארץ והפכה ל"ירושלים של מטה". קודש וחול משמשים בה בערבוביה. לא הוסר עדיו של העבר מעליה. עוד מהמים באזנינו צלצלי־הענבלים של אורחת־הגמלים המשרכת את דרכה לאטה. ועם זה לא נבצר מהאוטו לגמא ת"ק פרסאות, כהרף־עין, בכבישים משתרעים לרחבי כל הארץ. כאמור: עבר קדום והווה רענן נשתלבו בשירתו ביחד. בשניהם כאחד הוא מטעימנו, טעום־היטב, את המוחלט ועומד, בצביונו מאז מלפני אלפים בשנה, עומד בעינו גם כיום. את תחושתו החיה הזו מזרים קרני לעורקינו, ומן הנמנע שינוי־מה בחושינו מפאת יציבות־המציאות של העצם, גם בתמורת העתים וחלוּף הזמנים.

הפיטן שב למולדתו אחרי אלפּים שנות־טלטול, והנה כפת־השמים תכולה־שקופה עד לכסא־הכבוד; מישורי־הירק והאדמה הסלעית וההרים סביב להם כחומת־מגן; ימות־השרב ולילות הצינה, הכל כאשר לכל כמקדם־קדמתה. אותות סדן־הארץ, לא נעדר גוון. מבעד משקפתו לא נשתנתה הארץ כמעט מזו של המשוררים הקדמונים. מראות־הנוף, לא חלו בהם שנויים כל עיקר. האומנם הוסב גלגל־הדורות לאחור, או אלף שנה בעיני התולדה כיום אתמול?

מהלך המשורר באדמת־המולדת, אורב לכל רחש, בולש ותר אחר כל צליל, – והארץ כולה מפולשת לעיניו בעריתה: “מקיש ברגבים, מזועזעי המעדר, / בחול התחוח ובמפולת גדר, / בעיר החדשה ובעיר הקברית / ובכל חור, אי נחש ואי תן”. / והוא “כקוֹנכית הפתוחה לרחשי יבשה, / עם המית הברושים ונביטת עדשה, / בו נחים השרבים ממדבר הערב, / בו שבולת קמה תתחנן לשרב”.

המשורר מעורה בשרשיו בהווית הארץ כולה. הוא ארשת־שפה למתהווה בה, בבואה נאמנה לשכבת־המולדת האחרונה. החיים המתחדשים מפעמים בשירתו בחזקה. כל מראות הארץ, שדורנו שת לה נוספות, חולפים לנגד עינינו עם עלעולנו בדפי ספרו: חטיבה מולדתית על אוירתה ועלילותיה. למראית כל אלה, ירהב הלב, בהגותנו במרחק הרב שבין ר' ליב המלמד ה"חובב ציון" ב"בימי־הרעש" של מנדלי, שפעולתו בשביל הארץ נצטמצמה ב"מבינות" שלו בחקלאות, במוללו כמה גרגרי־שעורה בחופנו, עד ל"בחורי־חולדה", ש"האדירו בקרב אחרי חצות ליל", או עד לאותו בחור אמיץ השרירים, העוקר סלעים במחצבה “יעקור ואף יכתּף”, ועד לאותה האשה, שהיא משל לכנסת בארץ, העומדת פרושת־כפים בתפילתה:

וּבַעֲבוּר שֶׁקִּבַּלְתִּי עָלַי בְּאַהֲבָה וּבִדְמָמָה

כָּל הַטּוֹב וְהָרָע;

אֲשֶׁר גּוֹעָה הַבְּהֵמָה וּנְמוּכָה הַקָּמָה

וַאֲנִי גַם הָרָה.

כן, ערטילאיותו של ר' ליב המלמד התנדפה ופסיביותו נכחדה. עם זעיר, על מנהגיו והוויו, אופיו ורוחו, מתיצב לנגדנו, בספר “בשעריך, מולדת”, כגוש־קרקע מוצק, רובד־מולדת. עמל אנוש הולך ונערם לנכס צאן־ברזל. אינסטינקט הקיום של אומה הווה כאן כחוק־טבע: הם מתבצרים / בביתם מבפנים; / אפרים נפל – / חי שלשה ועשרים. /

אולם אם בשכבת־חיים האחרונה, ניתן לנו העולם המתהווה, התחוח־מגובש, שנתערבב עם גרגרי־ברזל נצחיים ונתלכד עם מלט העבר הקדום – הנה בעמדו ב"יפה־נוף, משוש כל הארץ, בקרית מלך רב, שבארמנותיה נודע למשגב: אלוהים"; בהציגו כף־רגלו בירושלים, –אופפתנו אוירת־נצחים, והכל פה מוחלט־מוצק, שתות לבלי יהרסון. והמשורר עצמו אינו אלא “אבן מתגוללת”,שראוי לסתום בה את החרבות:

קָחוּנִי עִם הָאֶבֶן הַיְרוּשַׁלְמִית וְשִׂימוּנִי בַּכְּתָלִים

וְטוּחוּ עָלַי טִיחַ,

וּמֵחוֹמַת הַקִּיר יְרַנְנוּ עַצְמוֹתַי הַכָּלִים

לִקְרַאת הַמָּשִׁיחַ.

כאן, בירושלים, נאצל עליו משקטה ומשלומה, מזהרורי יום ומשחרורי־ליל. מעורה הוא בסלעים ובטרשים לבלי הימוֹט:

שַׁבְּצִינִי יְרוּשָׁלַיִם, בֵּין עַמֵּךְ, עַם יִתְרֵךְ

וְאֶעֶבְדָה לָךְ כָּל הַיָּמִים.

וְהִתְגַּוֵּן בְּתוֹךְ מִלֵּאת כִּתְרֵךְ

עוֹד אַחַד הַשְּׁהָמִים.

זוהי “ירושלים של מעלה”, שהוצבה לה יד ושם־עולם, שכה עיצבה אלוה לנצח־נצחים, ובעינה זו תעמוד לעולמי־עד. ברם, בצער מחריד מתנה המשורר, על ירושלים של הווה שהעטוה בלויי־סחבות, גלימה פרועה ופרומה, ומחשוף לבנת־שכינתה יבהיק כמתוך גוף מצורע: וירושלים העתיקה / נתונה בין מרזחים כבצינוק / וריח הבשׂמים וצחנת הגבינה המחניקה / מעלה הרוכל עם גלוֹמי הנרגילה, שיינק. / ובמורד המעלות על יד הכותל המערבי, / שם שוּתף / להר הבית – ערבי / כרסתן, פורק מעל חמורו את בלוֹיי סמרטוטיו.

ומתוך מחנק־בחילה צווח המשורר מנהמת־לבו לתמורה ולגאולה, לביאת המשיח: “כי נוּגה עם ציון, וכבד האבל, בבזבז השמש את אורה על צחיח” – – – אין מקדש – ברעש אכה / את קרנות החומה הפרוצה, / ואם אין מים טהורים, אשר אזה / על ירושלים – אזה מדם קרקפתי המחוּצה.

רק עם עלותו לארץ, נמצא לו לקרני הענין הרב בחיים. במולדת מצא את תיקונו הגמור. כל מראה־עין נחרת בנפשו (אגב: לפיליטונים הקטנים שלו קורא הוא בשם “ענינים”, וגם הוא עדוּת לאינטרס הנפשי שלו לכל המתרחש מסביב, כגדולות וכקטנות). בגוש־אדמה הלזה הנהו אדם העושה בשלו. כל קו־חישוף בקדומות ובנצורות, – הוא קנין נפשו. כל תוספת חידוש בבנין־הארץ, הנהו חלק ממשי מנכסיו האישיים. כי בעין קמה לו הארץ כולה לנחלה, אם גם שמו אינו מתנוסס עדיין בספרי הטבּו הרשמיים. נפשו לא תקע משום פרור־מולדת, אם גם, למעשה, הוא תפוס עדין בידי זר. כי זו האדמה אשר נשבע ה' לאבותינו לתת להם, כימי השמים על הארץ. וכשהוא מבטא את המית־הנפש, הנעורה עם צליל השם ירושלים, הרי חצב אותה מעומק־השתין של נשמת האומה:

שְׁמֵךְ, יְרוּשָלַיִם, צוֹרֵב כְּגַחֶלֶת

תָּמִיד עַל שְׂפָתַי הַקָּרוֹת;

תָּמִיד הִיא לוֹחֶשֶׁת וְאֵינֶנָּה אֻכֶּלֶת

וְעוֹד מִתְלַבָּה בִּסְעָרוֹת.